לפני שנים רבות הייתה ילדה ששמה היה יולי. יולי אהבה מאוד לקרוא ספרים, את רוב זמנה
בילתה בספריית בית הספר.
יום אחד כשהגיעה לספרייה, התפלאה לראות ספר משונה מאוד. הספר לא היה דפים
מודפסים כמו כל ספר אחר שהיא רגילה לקרוא, אלא ספר מוזר ממש כמו שער כניסה לעולם
מופלא ומוזר.
יולי מאוד חששה להתקרב לספר בהתחלה, היא שאלה את עצמה האם זה כדאי? האם זה
לא מסוכן עבורה? הרי אימא תמיד אומרת לה להישמר ולהיזהר לפני כל מעשה שהיא עושה.
אך הסקרנות בערה בליבה, ויולי החליטה למרות הסכנה ולמרות החשש לפתוח את הספר
ולהיכנס אל השער. היא פתחה את הספר באצבעות רועדות, ברגע שהספר נפתחה יולי
נשאבה לתוכו.
היא הרגישה כמו מערבולת שסוחפת אותה ומגלגלת אותה בין עולמות מוזרים, הפחד
השתנה והפך לסקרנות. היא הייתה חייבת לדעת מה יקרה בסוף המערבולת.
פתאום היא נחתה על קרקע מוזרה, היא הרגישה כיאלו היא נמצאת על העננים הכול נראה
מסביב כמו צמר גפן מתוק, כזה שממש ממש בא לה לנגוס בו.
היא קמה על רגליה והחלה לסרוק את השטח. פתאום היא ראתה שתי ילדות, שצבועות כל
כולן מכף רגל ועד ראש בצבע אחד. אחת שחורה ואחת ורודה.
הן היו נראות מאוד מוזר, יולי נבהלה מאוד ואינה ידעה האם כדאי להתקרב אליהן ולשאול
מדוע הן צבועות בצבעים או אולי כדאי לברוח מהמקום רחוק מאוד.
למרות החשש יולי החליטה לגשת אל הבנות ולשאול אותן, האם הן יודעות כיצד היא יכולה
לחזור הבייתה, אל מחוץ לדפי הספר.
הבנות למרבה ההפתעה חייכו אל יולי, והשיבו לה בחיוך "איננו יודעות כיצד תוכלי לחזור
הבייתה, אך לדעתנו אם תבצעי שלוש משימות קשות מאוד תצליחי לחזור אל ביתך בשלום".
"איך אמצא היכן המשימה הראשונה?", שאלה יולי.
הבנות השיבו יחד: "תלכי אל המראה, שם תשמעי ממנה מהי המשימה הראשונה".
יולי השיבה לבנות: "האם אתן רוצות לעזור לי? ואולי גם אתן תצאו מן הספר?".
הבנות הנהנו בראשן והצטרפו אליה למשימה.
הן ניגשו אל המראה, שם המראה הסבירה אודות המשימה הראשונה: באגם הסמוך ישנו
אדם שנקלע לצרה. הוא טבע במים העמוקים ואינו יודע כיצד לצאת.
הבנות מיד הלכו אל האגם על מנת לסייע לאדם השרוי במצוקה. יולי הציעה להביא חבל
ארוך איתו יוכלו למשוך את האדם מן מי האגם.
הבנות ויולי ניגשו אל המשימה, לקחו חבל שמצאו בפינה, השליכו את החבל אל האדם באגם
ויחד בעבודה צוות מופלאה, משכו אותו מחוץ אל מי האגם.
"תודה, תודה" אמר להן האדם. חבורת הבנות היו מאושרות שהצליחו לעזור לו, התחבקו
ועברו אל המשימה הבאה.
המראה אמרה להן: "כל הכבוד! בעבודת הצוות שלכן הצלחתן בקלות לסייע לאדם
במהירות".
המשימה הבאה הייתה לעזור לאמא שמחפשת את בנה, בנה המתוק הלך לאיבוד בשוק
הומה אדם. הבנות מיד ניגשו אל האימא ושאלו אותה "מה קרה? וכיצד הן יכולות לסייע לה?
האימא השיבה בצער לילדות: "בני הקטן, לעיתים מאוד שובב ובמהלך הביקור בשוק נעלמו
עקבותיו."
הבנות ישבו במעגל וחשבו יחד, היכן ילד קטן שאוהב ממתקים יכול להיות בשוק הגדול?
כל אחת מהבנות זרקה רעיון, יולי הציעה שאם היא הייתה הולכת לאיבוד היא כנראה הייתה
בחנות הממתקים.
הן ניגשו אל החנות ואכן בפינת החדש הילד הקטן והמתוק, זלל לו בשלווה ממתקים. כל פניו
היו מלאות בשוקולד. הן קראו לאימא והילד והיא התאחדו בשמחה.
המשימה האחרונה היא שתוביל את יולי הבייתה.
המראה אמרה להן שהמשימה האחרונה היא המורכבת ביותר, עליהן לעזור לכל הדגים
שתקועים באגם הקטן שאין בו מים.
הבנות ניסו להבין איך יכול להיות שהאגם התרוקן ממים. יולי מיד אמרה שכנראה משהו
עוצר את זרימת המים אל האגם.
הן החלו ללכת בצד האגם היבש עד שפתאום ראו שבחלק ממנו זרקו המון אבנים ומקלות,
האבנים והמקלות חסמו את זרימת המים, ולכן לא היו מים באגם.
מיד החלו במלאכה והרימו אבן, אבן, מקל, מקל אפילו האימא והילד סייעו להם בעבודה.
חיש מהר הצליחו לפרק את המחסום וכל הדגים קיבלו בחזרה את מי האגם.
פתאום יולי הרגישה הרגשה משונה, היא אמרה לבנות "מהר, תחזיקו לי ידיים", היו ניצוצות
של אור ושנייה לאחר מכן הן יצאו מתוך הספר, שלושתן יחד.
השמחה הייתה גדולה, והבנות הפכו לחברותיה הטובות ביותר.
עבודת הצוות השתלמה ואין ספק שזו הייתה חוויה מדהימה.
