היה היה ילד ושמו דור. דור היה בן יחיד ולאמא שלו קראו רותי.
יום אחד דור ואימו ישבו יחד לצפות בסרט. בסיום הסרט אמא של דור אמרה לדור שהיא הולכת לשכנים לביקור קצר ושתשוב לאחר עשר דקות.
דור המתין עשר דקות וכשעברו עשר דקות ואימו עדיין לא שבה, דור מעט נלחץ. הוא רצה ללכת לשכנים, אך הוא לא ידע לאילו שכנים היא הלכה.
דור התחיל להילחץ יותר ויותר וכמעט בכה.
דור החליט לחפש אותה בשכונה, הוא הלך דקות ארוכות ולפתע הוא מצא את עצמו במקום לא מוכר.
הוא הבין שהוא כנראה הלך יותר מידי זמן ונכנס לסמטה שהוא לא מכיר. מסביבו הוא ראה רק עצים גדולים, דשא והמון אבנים. הוא שמע יללות של זאבים ועוד קולות נוספים מאוד מוזרים ובשלב הזה הוא כבר ממש פחד, כי הוא הבין שהוא בעצם הגיע ליער והוא לבד.
דור פחד מאוד שהוא יפגוש ביער זאבים או חיות מסוכנות.
כשהוא המשיך ללכת, הוא בעט במשהו והוא היה בטוח שהוא בעט באבן. לפתע הוא גילה שהוא בעצם בעט במצפן אבוד.
דור הרים את המצפן והבין שהוא יוכל להשתמש בו כדי להגיע חזרה לבית שלו. הוא התחיל להתקדם צפונה לפי מה שהראה לו המצפן וכעבור חצי שעה הוא ראה בקתה קטנה. הבקתה הייתה נראית לו מוכרת.
דור דפק בדלת בלחץ והוא שמע מישהו אומר בקול צרוד: “כןןןןן”. גם הקול היה נשמע לו מוכר.
כשנפתחה הדלת הוא ממש שמח לגלות שהוא הגיע לבית של סבתו. הוא נכנס לבית וראה את אימו יושבת בסלון. מרוב שדור היה לחוץ ובפאניקה, הוא התחיל לצעוק ואמר לאמא שלו בכעס “למה לא חזרת אחרי עשר דקות כמו שהבטחת?”
אמא של דור הבינה שדור עבר מסע קשה ומסובך כדי למצוא אותה והיא הבינה גם שיש לדור הרבה רגשות קשים. הוא היה נראה לה עצוב מאוד, מפוחד ולחוץ, לכן היא קראה לדור כשהיא בעצמה בוכה ובחדר הם שתקו והתחבקו חיבוק חזק וארוך, עד שדור נרגע והרגיש בטוח.
דור התנצל שהוא צעק ואמא של דור הבטיחה לו שבפעם הבאה שהיא תלך, היא תגיד לו לאן היא הולכת וככה הוא לא ידאג ולא יצטרך לחפש אותה.
