צצללללללל! צצללללללל!
התעוררתי בבהלה. קוראים לי אמיתי, ילד סקרן עם צלקת כוכב על הלשון. הוריי התגרשו, ואני גר בכפר־סבא. ההסעה כבר יצאה לפני שהספקתי להגיע —יצאתי החוצה ופתאום האדמה מתחתיי נפתחה. נפלתי, והגעתי לחדר מוזר: איש עם עיניים אדומות ושני חורים במקום אף ישב על כיסא מלכות, מחזיק שרביט. שני עוזרים קשרו אותי לכיסא.
האיש הצביע ואמר: “סנורכר ציוסב!”
כדור כתום פגע בי, הצלקת בערה, והרגשתי כאילו אני נחנק. אבל אז משהו בי התעורר. העיניים שלי זהרו בכחול, קעקועים זרחו על גופי, החבלים נקרעו, וכדור כתום פרץ מהפה שלי אל האיש. כדור ירוק התנגש בו — פיצוץ אדיר — והכול הפך ללבן.
כשפקחתי עיניים, הייתי בבית־ חולים של קוסמים. סביבי נערים בגלימות החזיקו שרביטים. איש זקן בשם אלדרימוס סיפר לי: “אתה בהר החרמון, בבית הספר לקסמים ארכימורה. האיש שראית — זה דרק.” הוא הצביע עליי ואמר: “ותזדקק לזה.” עשרות קופסאות עם שרביטים הופיעו באוויר. כל אחד שייצר ניצוצות זהובים שייך לך. ניסיתי כל שרביט — כולם התפוצצו עד האחרון, שהצליח. קיבלתי גם מפה לשיעורים.
השיעורים הראשונים היו קסומים ומרתקים: לחשים אצל פרופסור צ’ריס, שיקויי אהבה אצל פרופסור עטי, פיות אצל פרופסור דרמון, שינוי צורה והגנה מקללות אצל פרופסור גלית גדעון, וצמחי שטן אצל פרופסור לאה. כל יום עבר במהירות, והשעות בספרייה העמיקו את סקרנותי. תום, ילד בלונדיני, הפך לחבר טוב, והיינו חוקרים ספרים קסומים יחד.
יום אחד מצאתי את “שיקוי החיים” — שיקוי שמעניק חיי נצח. פרופסור עטי הזהירה: דרק רוצה אותו. כשיצאתי מהכיתה, ראיתי את אלדרימוס וצ’ריס מדברים — הם נבהלו לראות אותי.
המבחנים הגיעו, והכיתה עפה על מטאטאים במשחק ארקין. פתאום דרק הופיע, כיוון אליי את השרביט וירה כדור שחור-סגול. הקעקועים שלי זרחו, כוח אדיר פרץ מתוכי, והכדור נבלם. דרק חייך באימה: “הבן שלי.” האולם השתתק. הוא המשיך: “אתה חושב שהצלקת שלך מקרית? זה בדם שלך.” אלדרימוס ניסה להגן עליי, אך דרק נמלט דרך סדק שחור במציאות.
אלדרימוס, עייף ודואג, אמר: “אמיתי… יש דברים שלא רציתי שתדע.”
לפני שהספקתי להגיב, נשמעה אזעקה: “כל התלמידים למקלטי הקסם!”
עמדתי במסדרון, הלב שלי דופק במהירות. הקעקועים זרחו בכחול, והרגשתי את הכוח שבי. פחד, התרגשות ואחריות עמדו בו-זמנית. כל צעד באוויר היה מלא אנרגיה מוזרה, כאילו משהו עתיק מתעורר בי מחדש.
נכנסתי לאולם הגדול— ומה שראיתי הקפיא אותי. האולם היה הרוס: עמודים סדוקים, שולחנות מעופפים, ספרים מתפוצצים. ובמרכז עמדו שני קוסמים: אלדרימוס ודרק, שניהם עם שרביטים, מוכנים לקרב גורלי.
דרק חייך אליי חיוך מלא שיניים חדות: ”לא מספיק שפגשת אותי… אתה גם שורד.”
אלדרימוס צעק: “אמיתי! צא מפה!”
אבל כבר היה מאוחר. דרק כיוון אליי את השרביט ואמר: “גרץ צלרומנטה!”
כדור שחור-סגול נורה במהירות מטורפת. הקעקועים שלי הבהבו, העיניים בערו בכחול, ורוח אדירה פרצה ממני. הכדור נבלם באמצע האוויר — ואז נמס כמו עשן. אלדרימוס נשאר המום.
דרק צחק: “ידעתי שהוא הבן שלי.”
האולם השתתק. “אתה משקר!” צעקתי.
אלדרימוס צעק: “מספיק!”
קרן כחולה פילחה את האוויר, אך דרק חסם אותה בקלילות.
“אמיתי,” אמר, בקול רך ומפחיד, “עוד תחזור אליי. זה בדם שלך.”
סדק שחור נפתח במציאות. דרק נכנס ונעלם.
אלדרימוס התקרב, עייף: “אמיתי… יש לנו הרבה מה לדבר.”
נשמתי עמוק. העולם שלי השתנה — ואין דרך חזרה.
לחשתי לעצמי: “נמצא את דרק. נגלה את האמת. ונסיים את זה.”
