ילד מנומש רץ במסדרון בית הספר. “שלומי! למחנך יהודה יש עוד 5 ימים יום הולדת!” צעק לחברו, “מה?! אז בוא נפתיע אותו!” ענה חברו שלומי.
שלומי ויעקב היו חברים טובים, יעקב ילד שובב והוא ג’ינג’י לעומת חברו שלומי שיער חום ועינים בורקות. יעקב חזר ביחד עם שלומי לכיתה והורה לכל בני כיתתו להעביר לו סכום כסף מסוים עד יום המחרת.
יעקב הגיע בשמחה הביתה וסיפר לאמו שהוא צריך שתלך איתו לקנות דברים להפתעה של המחנך, שיהיה לו שמח בלב. אמו הסכימה אך יעקב חש שמשהו בתשובתה לא בסדר…
יום המחרת הגיע.
יעקב חיכה בנשימה עצורה עד סוף הלימודים ורץ החוצה ברגע ששמע את הצלצול הגואל.
יעקב הלך עם אמו וקנה בלונים, קישוטים, חטיפים ושתיה.
למחרת יעקב הגיע לבית הספר, “יש עוד 3 ימים יום הולדת לרב יהודה, בגלל זה אני רוצה שכל אחד ירשום על דף ‘מזל טוב’ יקשט אותו ויעביר לי אותו” כל התלמידים קישטו, ציירו, כתבו איחולים.. ולבסוף העבירו ליעקב את כל הברכות, שחורר אותן וקשר יפה בסרט.
יום אחד לפני המאורע ישב בהפסקה ילד, היה לו שיער שחור ועינים כהות ושמו היה חיים. הוא היה רגיל כמו כל חבריו. בעצם, רק חשב מעט שונה מהם, “אני לא מבין” הוא מילמל לעצמו, “יכול להיות משהו שונה לגמרי… מה זה, ההפתעה היא לאכול חטיפים? אני לא מבין…” הוא השתתק בשניה שבה יעקב עבר לידו מפטפט עם חבר, כדי שלא יעלב ממה שאמר.
יעקב לא הרגיש שמשהו לא בסדר בתוכניתו, הוא אפילו חשב שהרעיון שלו טוב יותר ממה שציפה.
“שלום, חיים. מה אמרת לפני שניה? משהו על המסיבה?” שאל יעקב במבט בוחן, “כן. חשבתי שאולי כדאי שעוד מישהו יהיה אחראי על המסיבה, עוד תלמיד” ענה חיים במהירות כדי שלא יחשוד בו, “אה. אבל המסיבה מחר אז זה לא משנה ואני האחראי” כשיעקב דיבר חיים חש שהוא מזלזל בו, בדבריו. “טוב, אז לא חשוב. נתראה מחר” הוא השיב ופנה משם לתוך מבנה בית הספר.
הבוקר הגיע. יעקב קם במיטתו והתמתח בתחושת הנאה.
הוא התארגן, לקח את האוכל ולא שכח את השקית עם הכיבוד והקניות למסיבה.
כשנכנס לכיתה קידמו אותו חבריו בברכת בוקר טוב והתחילו לארגן את השולחנות לקראת ההפתעה, “שמוליק, יונתן, נדב ונפתלי, תסדרו את השולחנות בצורה יפה” ציווה יעקב. “שלומי, יצחק, אליעזר וליאור, אתם תסדרו את הכיבוד. כל השאר לקשט את הכיתה”, יעקב אמנם פיקד עליהם אך לא עשה דבר בעצמו.
“שש.. הוא מגיע עוד שתי דקות!” היסה אותם יעקב בלחץ, “בסדר, בסדר. הבנו!” לחש אחד מהם בעצבנות. הם שמעו קולות במסדרון ומיהרו לכבות את האורות, “לכו לשם! אתה תלך לאורות ותדליק אותם 5 שניות אחרי שנפתיע אותו” לחש יעקב ותלש שיערו בידיו מלחץ.
“ה-פ-ת-ע-ה!” צרחו כולם בערבוביה והחלו לשיר: ‘יום הולדת שמח’ בהתלהבות, הרב נראה מופתע ומסוחרר, “שבו והתפללו” פקד עליהם. התלמידים התפללו במהירות שלא כמו בדרך כלל והסתערו על כל החטיפים בסיום מלמולי תפילת העמידה, הרב הסתכל בהם במבט מוזר כשאכלו את מגוון החטיפים וגמרו את השתייה.
“אני רוצה לומר לכם משהו” אמר הרב יהודה לפתע, “לשם מה הייתה ההפתעה הזאת?” התלמידים הביטו ברבם בבלבול כשיעקב ענה: “כדי לשמח אותך, הרב!” המחנך הרים גבה, לבסוף אמר: “אם אתם רוצים לשמח אדם כלשהו תעשו משהו שאתם יודעים שיעלה לו חיוך על הפנים”. הוא נראה כעוס מעט והמשיך: “נגיד, אני. אם יש משהו שמשמח אותי בכיתה הזאת, זה לראותכם לומדים תורה בדבקות, ולא לצפות בכם מפטפטים ואוכלים!” התלמידים השתתקו ביראה והבנה, כולם חוץ מאחד. יעקב. הוא קם ממקומו והלך לקצה הכיתה, חוזר כשבידו.. חומש. הוא החל לקרוא בהטעמה ובקול צלול כשחבריו הצטרפו אליו בזמן שהם חגים במעגל ורוקדים עם הרב יהודה. חיים חייך כשהצטרף אליהם וחשב: “אז כן הייתי בכיוון הנכון” והם חיו באושר ועושר בלי מסיבות ללא סיבות.
