המנגינה של הלב
אלינור קרים, ד1
בית-ספר בילו רעננה
כשנולדתי, כולם היו מאושרים. גדלתי בבית מלא אהבה, הרבה צחוק והרבה חיבוקים.
כשנהייתי בת שלוש נולדה לי אחות קטנה, מתוקה וחמודה.
אחותי היתה ילדה רגילה אבל אני הייתי ילדה שונה מאחרים, נולדתי אילמת. זה אומר שאני לא יכולה לדבר. לפעמים זה היה דווקא נוח, ככה היה לי תירוץ מצוין למה אני לא עונה לאמא או לאבא.
אבל רוב הזמן זה היה קשה, כי כמעט אף אחד לא הבין אותי בשפת הסימנים, ולפעמים הרגשתי קצת לבד.
יום אחד אמא לקחה אותי לקונצרט. ישבתי שם, והלב שלי כמעט קפץ מרוב התרגשות. שמעתי בפעם הראשונה כינור. הצליל שלו היה כל-כך יפה, רך ומהפנט. ידעתי מיד שאני רוצה אחד כזה לעצמי. ניסיתי להסביר לאמא בשפת הסימנים שאני רוצה כינור ליום ההולדת.
כשהגיע היום הולדת חמש שלי הייתי בטוחה שאני עומדת להתפוצץ מרוב התרגשות! חיכיתי למתנות, ובעיקר… לכינור.
אמא ואבא נכנסו לחדר עם קופסה ענקית. קרעתי את העטיפה במהירות שיא, כמעט כמו סופת רוח, וכשפתחתי את הקופסה, הוא היה שם! הכינור הכי מושלם בעולם!
בלילה לפני שיעור הכינור הראשון שלי בכלל לא הצלחתי לישון. רק התרגשתי, הסתובבתי במיטה, וחיבקתי את הכינור שלי שוב ושוב. רק כשאמא ואבא אמרו שאם לא אשן הם ייקחו אותו ממני, נרדמתי מיד.
כשהגיע שיעור הכינור הראשון, הושבתי את הכלי על הכתף והתחלתי לנגן. אבל הצלילים לא נשמעו בכלל כמו בקונצרט. התאכזבתי מאוד, ואמרתי לאמא בשפת הסימנים שאני רוצה להפסיק. אמא חייכה אליי ואמרה שצריך הרבה אימון וסבלנות, ועם הזמן אני אלמד לנגן בדיוק כמו שרציתי.
הקשבתי לה והחלטתי לא לוותר.
כל יום התאמנתי כמו אלופה, ניגנתי שירים שמחים, שירים עצובים, ושירים מרגשים.
לאט לאט גיליתי שהכינור הוא לא רק כלי מוזיקלי, הוא הדרך שלי לתקשר עם אחרים שסוף סוף יבינו אותי, וגם הדרך שלי לספר לעולם איך אני מרגישה.
יום אחד הייתי בבית ספר והייתי ממש עצובה אז רציתי לנגן לי שיר רגוע ועצוב. חיפשתי את הכינור שלי ואז גיליתי ששכחתי אותו בבית! הייתי עצובה כל היום ומיד כשהגעתי הביתה רצתי לחדר שלי וחיפשתי אותו בכל מקום אפשרי! לא מצאתי אותו אז פניתי לאמי. היא שאלה אותי מה קרה ואמרתי לה בשפת הסימנים שאני לא מוצאת את הכינור.
היא הופתעה לשמוע כי יום לפני ניגנתי בו. היא עזרה לי לחפש ולא מצאנו אותו בשום מקום. שאלתי את אחותי אם היא ראתה אותו בשפת הסימנים אך היא לא הבינה כלום כי היא עדיין לא הבינה את שפת הסימנים. הדבר היחיד שהיא ראתה היה אותי מזיזה את הידיים לכיוונים שונים.
אמי הסבירה לה במילים רגילות שאני מחפשת את הכינור שקיבלתי ואחותי אמרה שהיא לקחה אותו ושמה אותו בחדר שלה כי גם היא רצתה לנגן בכינור כמוני. היא סוף כל סוף חזרה עם הכינור.
הייתי כל כך שמחה לראות את הכינור שלי שוב אז החלטתי שאני מנגנת שיר שמח.
בלילה רק הנחתי את הראש על הכרית ונרדמתי מאושרת כולי! למחרת הבאתי איתי את הכינור לבית הספר וניגנתי מול כל הכיתה. הייתי כל כך טובה שחשבתי לעצמי שאני כמו האישה שניגנה בקונצרט. בסוף כולם מחאו לי כפיים והייתי כל כך מרוגשת!
כשחזרתי הביתה סיפרתי הכול לאמי והיא הייתה כל כך גאה בי.
מאז ומתמיד, כל פעם שאני מנגנת בכינור אני קוראת לזה: המנגינה של הלב!
