בסוכות
רינה התעוררה, רצה אל המחברת שלה וכתבה את החלום שהיא חלמה : בשמחת תורה בבוקר יהיו אזעקות וכל תושבי הארץ יצטרכו להיכנס לממ”ד.
רינה סיימה לכתוב, הלכה להתלבש, להכין אוכל וכשסיימה את מלאכתה נפרדה מאמא ורצה לגינה.
בדרך לשם פגשה את חברתה הטובה סופי.
סופי רצתה לספר לרינה על חלומה המרתק ומתברר שגם היא חלמה את אותו החלום…
בשמחת תורה
בבוקר התעוררתי מוקדם, ואז שמעתי את אמא אומרת: “היא לא שמעה את האזעקה, ברוך ה’, אם הייתה שומעת, אז היא הייתה מתעלפת”.
בדיוק שניה אחרי שאמא אמרה את זה שמעתי כמו בחלום שלי אזעקה. אמא אבא ואני רצנו לחדר שלי שהוא הממ”ד ושאלתי את אמא שלי איפה אחי יונתן (יוני)? אמא ענתה לי בעצב (אפילו בבכי), שיונתן הלך להילחם בעזה. אבל לא הבנתי. אז אבא הוסיף, “הייתה אזעקה בבוקר, ישנת, ובאותו רגע יוני קיבל הודעה מהמפקד שלו שיבוא מיד להילחם”.
כאשר נגמרה האזעקה, אמא ואבא יצאו מחדרי, סגרתי את הדלת, נשכבתי על הבטן, שמתי את הכרית על הראש והתחלתי לבכות.
אחרי שעה, הרגשתי רוח על צווארי; הסתובבתי וראיתי את הספר “בית הספר לטוב ולרע” שהיה מונח על מיטתי, נפתח לבד. הרגשתי שאני זזה ותוך שניה, נכנסתי לתוך הספר.
כשפקחתי עיניים, גיליתי שאני אחרי המלחמה, בביתי.
האנשים מסביבי היו נראים עייפים, מותשים אבל שמחים. רציתי לבדוק אם יונתן אחי שרד. בסלון אבא ואמא ישבו על הספה. אמא סרגה צעיף ואבא קרא בעיתון. “איפה יונתן?” צעקתי. אמא ואבא חייכו וענו: “יונתן עוד מעט מגיע. סבלנות!”.
כל כך שמחתי וחזרתי לחדרי לצייר לו ציור.
ושוב, הספר ניפתח , ושוב נכנסתי לתוכו; וכשפקחתי עיניים, ראיתי את חברתי סופי בוכה. שאלתי אותה מה קרה אבל היא לא ענתה לי. לידה עמד אחיה הגדול, ישי, שלפתע נפל על הרצפה. אז הבנתי שבקרב, בהיותו חייל, הוא ייפול במלחמה ולא יחזור; ושוב, נכנסתי לספר.
חזרתי לזמן ההווה, בזמן שמחת תורה. רצתי לסלון אמרתי לאמא שאני הולכת לבקר את סופי כדי לספר לה על העתיד. אמא דאגה בגלל האזעקות אך בכל זאת הסכימה שאלך לבקר את חברתי אך ביקשה ממני לחזור בשעה ארבע לסעודה השלישית. הגעתי לסופי. היא פתחה לי את הדלת והופתעה לראות אותי בגלל המצב.
סיפרתי לה את הכל אבל סופי צחקה. היא לא האמינה לי. אולי היה עדיף כך? אולי חבל היה להעציב ולהדאיג אותה….
ואנחנו, עם ישראל גם לא צריכים לדאוג. גם במצבים הכי קשים, ה’ שומר עלינו ואוהב אותנו כי אנחנו הילדים שלו. וכמו סופי, אנחנו צריכים להמשיך לצחוק ולהאמין בדברים הטובים כי העתיד לו ידוע ואנו מקווים ומתפללים שהכל יהיה טוב.
הסוף!
