מלחמת חרבות ברזל

הסיפור שלנו מתחיל בשבת בתאריך השביעי לאוקטובר .

אני ומשפחתי יצאנו לחופשה בקיבוץ בארי אשר בדרום הארץ.

בערב שמחת תורה הלכנו לבית הכנסת , חגגנו בהקפות שמחת תורה והיה מאוד כיף.

אני ואחי הכנו את בגדי השבת , קבענו שנלך עם אבא לבית הכנסת ונחגוג עם כולם בהקפות שמחת תורה.

בשעה שש וחצי בבוקר , אבא העיר אותנו במהירות , אמר שיש צבע אדום וחייבו להיכנס מהר למרחב מוגן.

אני ומשפחתי גרים באזור המרכז לא רגילים לקולות הפיצוצים שנשמעים כל כך קרובים ומפחידים בקיבוץ בארי.

ישבנו מפוחדים בממ”ד , לא מבינים מה קורה ומתי המצב המפחיד הזה יסתיים כבר.

לא הבנו שזה רק ההתחלה , והמצב הולך להחמיר.

לאט לאט השמועות על מחבלים בקיבוץ התחילו להגיע , והיריות התחילו להישמע קרוב יותר אלנו.

אבא נעל את הדלת , ביקש שנהיה בשקט ולא נדבר.

אמא חיבקה אותנו , ממש פחדנו לא ידענו מה יקרה , כך עברו להם השעות.

פתאום שמענו שהמחבלים נכנסו לבית שלנו , הם פרצו את דלת הממ”ד , אבא נפצע שניסה למנוע מהם לפתוח את הדלת.

הם הוציאו אותנו מהממ”ד , אמא לחשה שהיא אוהבת אותנו והצבא תכף יגיע להציל אותנו.

המחבלים הפרידו אותנו מאבא ואמא בכינו וצעקנו אך לא היה להם אכפת.

הם הכניסו אותנו בכוח לרכב והתחילו בנסיעה , לא הבנתי לאן הם לוקחים אותנו , התפללתי לה’ שיציל אותנו.

הגענו לגבול , כל הדרך היה קולות של ירי והמון מחבלים מסביב. חיבקתי את אחי ואמרנו יחד “שמע ישראל”.

פתאום המכונית נעצרה , לא הבנו מה קרה , המחבלים יצאו מהרכב.

חיכיתי כמה דקות ואז לחשתי לאחי הקטן אתה בסדר?

הוא אמר שכן אבל הוא מפחד , איפה אנחנו בכלל?

פחדנו לזוז המשכנו להתחבק ולהתפלל שהמחבלים לא יחזרו.

עבר כמה שעות אחי הקטן לחש לי שאנסה להסתכל מהחלון אולי אפשר לברוח.

הסתכלתי מהחלון לא היה מחבלים בסביבה , ראיתי טנק של צה”ל לא רחוק מאיתנו.

לחשתי לאחי המחבלים כנראה ברחו שראו את הטנק , ה’ עשה לנו נס , בוא נצא מהרכב ונתחבא שהם לא יחזרו.

רצנו בשדות , עד שהגענו לאזור של שיחים התחבאנו שם.

אחי בכה שאל מה עם אבא ואמא? , לא ידעתי מה להגיד לו.

אמרתי לו שנמשיך להתפלל לה’ שיציל אותנו ואת אבא ואמא.

השעות עברו. השמש שקעה , היינו כבר רעבים וצמאים ומסביב שמענו רק דיבורים בערבית וירי.

אז נשמע רעש חזק , הצצנו מהשיח וראינו את הטנק לידנו.

הטנק נעצר , שמענו חיילים מדברים בניהם בעברית.

יצאנו מהר מהשיח , צעקנו אליהם שלא ייסעו ויעזרו לנו.

הם מהר יצאו מהטנק , הרימו אותנו ושאלו אם אנחנו פצועים.

אמרנו להם שאנחנו בסדר , שיחזירו אותנו לאבא ואמא.

הם העלו אותנו לטנק , נתנו לנו לשתות מים ומעט אוכל שהיה להם.

סוף סוף הגענו למקום בטוח , אך החיילים היו חייבים להמשיך להילחם עד שהגענו לתחנת הדלק, שם היו עוד אנשים מבארי.

שאלנו את האנשים , איפה אבא ואמא שלנו? הם אמרו שנתפנה לבית חולים שם יטפלו בנו ויקראו לאבא ואמא.

בבית החולים אמא חיכתה , כל כך שמחתי לראות שהיא בסדר.

היא סיפרה שאבא פצוע , והוא עכשיו בחדר ניתוח.

כעבור כמה ימים אבא הבריא , הוא השתחרר מבית החולים וחזרנו הביתה ב”ה בריאים ושלמים.

הפתק שנעלם

הפתק שנעלם   “אביה!!!!!” צעקה אפרת ” למה את מגיעה עכשיו עוד רגע והיינו נוסעים! ” “סליחה” אמרה אביה. אפרת הייתה המורה של אביה ,

להמשך קריאה »