לפני מספר חודשים, קמתי בהתרגשות מוקדם בבוקר, יש לי טיול שנתי! כבר יום קודם הכנתי לי את התיק, שמתי בקבוק מים קרים במקרר, הכנתי לי סנדוויץ’ ופוצצתי את התיק בממתקים. פעם ראשונה שאנחנו נישן לילה! היום הראשון היה מדהים היינו בנחל, ראינו מפלים ועשינו שייט אחר כך הגענו למתחם הקמפינג הכנו את האוהלים יחד עם המחנך ושרנו סביב המדורה, אני התעייפתי מהיום הארוך, והתארגנתי לשינה, השעה היתה מאוחרת ונרדמתי מייד. החברים נשארו בכוח ערים כדי לא להפסיד את הלילה. לפתע התעוררתי מקול רעש מבהיל. נלחצתי. הסתכלתי לשמיים וראיתי אורות כמו זיקוקי די נור, זה היה גם יפה וגם מפחיד. הבנתי שאני צריך למצוא מחסה, לא ידעתי איפה כולם ולאיזה כיון לרוץ, אבל רצתי בחושך מבוהל ומפוחד. לפתע שמעתי בום חזק מאוד השתטחתי מייד על הריצפה ורעדתי בכל הגוף, האוזניים שלי הידהדו. שכבתי כך מספר דקות, חשבתי שמשהו רע עומד לקרות לי, נשמתי מהר מידי, הזעתי. כל כך רציתי למצוא אותם אבל לא הצלחתי לזוז. עד ששמעתי קולות שקוראים לי, “נועם, נועם”. שמחתי לשמוע את השם שלי אבל לא הצלחתי לזהות אף אחד בגלל החושך ולא הבנתי מאיפה הקול הזה בא. ניסיתי להגיד שאני כאן אבל לא הצלחתי להוציא קול מהפה שלי. הקול הלך והתקרב אליי, הם מצאו אותי שוכב על הריצפה רועד וכשראיתי אותם משהו בי התחיל להירגע. חיפשנו אותך איפה היית? אני ישנתי, התעוררתי בגלל האזעקות, חיפשתי אתכם ולא ידעתי לאן הלכם, ופתאום היה בום חזק מאוד. בוא איתנו אנחנו מסתתרים במיגונית הקרובה, רסיס מהטיל נפל ממש קרוב לכאן. עדיין יש אזעקות ועדיין מסוכן. התחבאנו במיגונית צפופים, המורה שאל בשלומי ונתן לי לשתות מים והרגיע אותי. הוא לא חשב שמשהו הלך לישון לפני כולם. והבטיח לי שהוא ינסה לשמור עליי. כשהכל נרגע ההורים של כולם התחילו להתקשר, לשאול בשלומינו. גם אמא שלי התקשרה, איך ששמעתי את הקול שלה התחלתי לבכות והיא אמרה שהיא דאגה לי ושזה בסדר לפחד אמרתי לה שהייתי לבד והכל קרה כל כך מהר ושרסיס מהטיל נפל לידינו ושהפיצוץ היה מבהיל מאוד. היא שלחה לי חיבוק חם מרחוק ואמרה שהיא מחכה לשמוע הכל בבית. על הבוקר נסענו חזרה הביתה. הטיול שכל כך חיכיתי לו קיבל תפנית אחרת. אבל ככה זה. ככה כשיש מלחמה.
אח שלי לא מזמן גוייס להרבה מאוד זמן, ואני מחכה לו שיחזור, אני יודע שהוא חייל אמיץ ולא מפחד מכלום , אבל אני מפחד ודואג לו, החלטתי שאני חייב לעשות משהו עם הפחד הזה אז החלטתי לכתוב לכם וזה הסיפור שלי ועכשיו עבר כבר מעל שנה מהמלחמה אח שלי חוזר כמעט כל חודש ואמא שלי מכינה אוכל לחיילים. והרבה נשים מהשכונה באות לעזור. גם אני עוזר.
עדיין הפחד נשאר לי ויקח לי הרבה זמן עד שהוא יעזוב אבל אלו תוצאות המלחמה.
למדתי למצוא דרכים להרגיע את עצמי, מתעסק בדברים אחרים ומנסה לא לחשוב על מה יקרה, אלא לשמוח שעכשיו הכל בסדר.
אני יודע שבארץ שלנו יש הרבה ילדים שההורים שלהם או האחים שלהם מגוייסים, ובהרבה מקומות בארץ יש אזעקות כל הזמן, ושומעים הרבה מאוד פיצוצים, אני שומע שחיילים נהרגים ושיש חיילים פצועים ואני יודע שזה לא קל ובטח מפחיד.
אבל אני גם יודע ולזכור שיש לנו צבא חזק, אמיץ וגיבור ויש לנו את השם שמשגיח עלינו. ושאנחנו מנצחים במלחמה הזאת. מעטים מול רבים, מלחמת האור על החושך.
