פקחתי את עיני אט אט, ולתדהמתי גיליתי את אבא רוכן מעלי בבגדים ירוקים מצחיקים.
“אבא” שאלתי אותו, “אתה הולך למסיבה עם אמא?” “לא”, צחק אבא ואמר:”אני הולך לצבא.”
“מה זה צבא?” שמעתי את קריאתה של גילה, אחותי הקטנה.
“צבא זה מקום שנלחמים בו” הסביר לה אבא, הוא כבר כמעט סיים להתארגן.
“מה, הם יילחמו בי ויהרגו אותי?” קראה גילה והתחבאה מהר מתחת למיטה.
“לא, את לא מבינה”, אמרתי לה, “הצבא שלנו הורג רק אנשים רעים.”
“ילדים”, נשמע קולה של אמא מהמטבח, “אל תפריעו לאבא הוא צריך להתארגן.”
“לא מפריעים!” צעקנו שנינו יחד והתחלנו להתלבש. סיימתי להתלבש, אמא דחפה לי כריך לתיק. גילה ואני אמרנו להתראות לאבא והתחלנו ללכת לבית הספר. כשהגענו, הכנסתי את גילה לכיתתה ואחריה נכנסתי אני לכיתתי. סדרתי את התיק והתיישבתי במקומי, ובדיוק אז נכנסה המורה יעל והתחלנו להתפלל.
אחרי התפילה שאלה המורה יעל: “יש ילד שאבא שלו במילואים?” כמעט כל הכיתה הרימה את ידה. היא עודדה אותנו קצת והתחיל שיעור תורה. המורה ביקשה מילדים לקרוא פסוקים, ולפתע שמעתי: “יאיר, תקרא בבקשה את פסוק כ”ז” שמעתי את קולה של המורה. “מה? איפה אנחנו?” שאלתי, וראיתי את כל הכיתה מביטה בי במבט משתומם. “אתה צריך לדעת לבד!” אמרה המורה והזמינה ילד אחר. אתם בטח מנחשים כבר מה קרה בהמשך היום. יום גרוע ומאוד משעמם.
כשחזרתי הביתה ניסתי לחייך כמה שיותר אבל אמא ראתה שמשהו קרה לי ושאלה אותי:”יאיר הכל בסדר? קרה משהו?” “הכל בסדר אמא!” עניתי בקול. “לא נראלי” אמרה אמא, “אתה נראה קצת מדוכא.” לא, באמת, הכל בסדר” עניתי. למרות שידעתי שזה שקר. “יש לך שיעורי בית?” נשמעה השאלה הרגילה של אמא. “כן אני בדיוק עושה אותם.” אמרתי ופתחתי את היומן.
לפתע שמעתי את אמא מהסלון “אוי ואבוי!” “מה קרה אמא?” שאלתי ופצחתי בריצה מטורפת לכיון הסלון. אמא ישבה על הספה והסתכלה בטלפון שלה. הצצתי קצת וראיתי שאבא כתב לה שהם נכנסים היום לעזה. “מהה?!” קראתי בקול, אבל לא הספקתי לסיים את המשפט כי נשמעה אזעקה עולה ויורדת מאוד חזקה. תפסתי בידה של גילה ויחד רצנו אל הממ”ד. אמא הביאה את דביר אחי התינוק. “אמא, אני מפחד”, אמרתי לה, בלחש, כדי שגילה לא תשמע. “אתה יודע”, אמרה לי אמא, “הקדוש ברוך הוא שומר עליך ואין לך ממה לפחד.” חיכינו עשר דקות ואז יצאנו מהממ”ד. המשכתי את החיים כרגיל כאילו שום אזעקה לא נשמעה, אבל כעבור שתי דקות נשמעה שוב אזעקה. רצתי לממ”ד, אבל הפעם לא פחדתי. ידעתי שה’ שומר עלי עכשיו מלמעלה. וידעתי שה’ ישמור עלי תמיד לאן שאלך! ה’ תמיד יגן עלי מכל דבר רע, ואפילו אזעקות לא יוכלו לפרוץ את חומת המגן שה’ בנה סביבי וסביב כל עם ישראל. חיכינו עשר דקות בממ”ד אבל אז נשמעה עוד אזעקה ואמא החליטה שהיום הולכים לישון בממ”ד. אמא אירגנה לנו מיטות והלכתי לישון ברגשות מעורבים.
כשקמתי בבוקר כבר היה מאוחר והתארגנתי כמה מהר שרק יכלתי. כשחזרתי מהלימודים הופתעתי לראות את אבא בסלון. “אבא!” צעקתי ורצתי לחיבוק שלו. “הכל בסדר איתך. הלוואי שתמיד תישאר איתי, ולא תלך לצבא.”
“אתה יודע”, אמר לי אבא, ” קראו לי לעזור בצבא, ולכן אני הולך. לא יכול להיות שקוראים לך לעזור ואתה לא בא. אני רוצה שתקח את הלקח הזה איתך, לכל החיים.. “
