הסיפור מבוסס על סיפור אמיתי עם שינויים שלי על ילדה משדרות שהשתלבה בכיתתנו ברחובות בשנה שעברה.
מלחמת חרבות ברזל נמשכת כבר שנה שניה ומשפחות רבות בעם ישראל חוות התמודדויות לא פשוטות. ילדים רבים מפונים מבתיהם במשך תקופה ארוכה ומנותקים מסביבת בית ספרם ומהחברה המוכרת להם. אחת מהם היא אני. שמי אביבית, אני גרה בשדרות ואני חוויתי את היום הנורא מכל ואני סה”כ בת 11. באותה שבת אבי התפלל בבית הכנסת שהיה מלא במתפללים, שמחה וריקודים. מהר מאוד כל השמחה פסקה כשעברה השמועה שמחבלים חדרו לשדרות וכולם צריכים להסתגר בבתים. כל המתפללים נהיו עצובים, הם לא הספיקו לשמוח בשמחת התורה אבל מהר מאוד בית הכנסת התרוקן וכל אחד חזר לביתו. אבא נבהל מאוד ורץ לבית בבהלה לבדוק שכולנו בסדר. הוא אמר שמהר צריך לנסוע למקום מוגן ואי אפשר להישאר בעיר. לא הבנתי מה קרה ופחדתי לא הייתי בטוחה לאן אנחנו נוסעים ולמה אנחנו נוסעים בשבת ועוד בשמחת תורה. נסענו לרחובות לבית של סבתא. במשך כל הנסיעה התחבאנו מתחת למושבים באוטו וקראנו תהילים. שאלתי את עצמי מתי נחזור הביתה ומה יקרה אם הבית יפגע? אמא הרגישה שאני מאוד חוששת היא הרגיעה אותי ואמרה שאנחנו במקום מוגן ויהיה בסדר. למרות זאת פחדתי כי אבא הוריד אותנו אצל סבתא וחזר להגן על שדרות ולהילחם למען עם ישראל. במשך כל השבת היינו מתוחים, לא ידענו מה עם אבא. במוצאי שבת פתחנו חדשות וראינו שהמצב לא טוב ונצטרך להישאר אצל סבתא עד שהמצב בשדרות ירגע. בהתחלה נהנתי מאוד אצל סבתא וגם שמחתי שאין לימודים אבל להפתעתי מהר מאוד התגעגעתי לבית הספר ולחברות. הזמן אצל סבתא נהיה ארוך וגם התגעגעתי לביתי ולחדרי. אחרי חודש בבית של סבתא, אמא שמעה שאני יכולה ללמוד בבית הספר ברחובות. לא ידעתי אם זה רעיון טוב לבוא לבית ספר חדש עם בנות שאני כלל לא מכירה ועם מורות חדשות. ביום הראשון שלי בבית הספר החדש נכנסתי לכיתה ונורא התביישתי. המורה הייתה מאוד נחמדה והציגה אותי מול כל הבנות היא ביקשה שאספר על עצמי ואמרה לבנות לעשות לי בהפסקה סיור הכרות בבית הספר. זה היה מאוד נחמד מצידה כי כבר הרגשתי יותר טוב. בהפסקה הבנות בכיתה נגשו אלי ושאלו אותי מלא שאלות, הרגשתי מותקפת היה לי קשה שלא הכרתי אותם בשמותם. כשחזרתי הביתה אמא שאלה אותי איך היה היום? עניתי שהיה בסדר אבל בתוכי הייתי עצובה, במקום שכולם מכירות את כולם הרגשתי זרה. עם כל יום שעבר המורות בבית הספר היו מאוד נחמדות אלי וניסו לעזור לי להתאקלם אבל זה לא היה זה. יום אחד כשהגעתי לבית הספר הייתי עצובה במיוחד, זה היה יום הולדתי ורציתי לחגוג אותו עם הכיתה שאני מכירה. הלכתי לכיוון הכיתה בצעדים איטיים, פתחתי את הדלת הסגורה של הכיתה ופתאום הפתעה! הכיתה הייתה חשוכה ומתוכה בנות קפצו עם בלונים וקראו לעברי “מזל טוב אביבית”, הדליקו שירי יום הולדת והכינו לכבודי משחקים וכיבוד. התרגשתי מאוד, לא האמנתי שבנות שמכירות אותי זמן קצר יטרחו כל כך לכבודי, אפילו החברות בשדרות שמכירות אותי זמן רב לא עשו זאת.. באותו יום הרגשתי ברת מזל שזכיתי בחברות נפלאות. באחד הימים שחזרתי מבית ספר אמא ואבא אמרו לי שכבר אפשר לחזור לשדרות ואנחנו חוזרים הביתה. רצתי לחדר ובכיתי, הייתי עצובה ולא רציתי לעזוב אחרי שכבר התרגלתי. אמא ואבא נכנסו אלי לחדר ואמרו לי שאני יכולה לשמור על קשר עם חברותיי ושנוכל לעיתים לבקר. שמחתי לחזור הביתה אבל השמחה הייתה מהולה עם עצב שעזבתי חברות טובות.
