פעם הייתה ילדה בשם מיכל.
בוקר אחד מיכל התעוררה וגילתה שאמא יושבת על המיטה שלה. מיכל שאלה את אמא: “אמא מה עושים היום?” אמא אמרה: “היום הולכים לסבא וסבתא שגרים בנתניה, בואי נתחיל לארוז”. מיכל שמחה מאוד מאוד והתחילה לארוז. כשאמא ומיכל סיימו לארוז הם יצאו מהבית לכיוון האוטו. הם התחילו לנסוע.
הם נסעו בכביש 4 ובאמצע הדרך האוטו התקלקל אז הם המשיכו ברכבת הקלה. כשהם הגיעו לסבא ולסבתא כבר נהיה מאוחר מאוד אז הם התארגנו לשינה. הם פתחו את המזוודה וגילו שלמיכל אין פיג’מה. אז סבתא שלה תפרה לה פיג’מה חדשה. היא צחצחה שינים והלכה לישון.
באמצע הלילה מיכל צעקה: “אמאאאא כואבת לי השן”. אמא לא הבינה מה קרה למיכל. אמא אמרה: “מיכל הכול בסדר?”.
מיכל אמרה: “לא, לא הכול בסדר”. אמא שאלה: “מה קרה?”, מיכל אמרה: “נפלה לי שן וזה כואב מאוד מאוד”. אמא אמרה: “בואי מיכל, בואי תשתי מים קרים זה עוזר מאוד”. מיכל שתתה מים קרים ואמרה: “אמא, תודה רבה, באמת עוזר”. אמא אמרה תודה על המחמאה וחזרה לישון. ואז סבתא שלה התעוררה ושאלה: “מה קרה מיכל? הכול בסדר?” “כן, כן, כן” ענתה מיכל “אמא כבר טיפלה בי”. וסבתא חזרה לישון.
בבוקר מיכל קמה מוקדם כדי לעשות לאמא שלה הפתעה. היא התחילה לארוז.
היא שמה את החולצות ואת המכנסיים וכמובן את הגרביים ואת הנעליים. כשאמא התעוררה היא נדהמה “מה זה? אני לא צריכה לארוז, הגוזל (מיכל) שלי כבר עשה את זה. יאללה בואי מיכל, בואי נלך הביתה”.
הם נסעו ונסעו. מיכל נרדמה. וכשהם הגיעו הביתה אמא העירה את מיכל. הם עלו הביתה. בבית כבר היה מאוחר מאוד מאוד. מיכל נרדמה.
בבוקר מיכל גילתה שכל זה היה רק חלום. היא צחקה כל כך.
