מחבלים בעיר שדרות!!!
שלום שמי יעלי אני בת 10 ואני גרה בשדרות,אני לומדת בבית הספר התורני “מדעי”, ואני האחות הגדולה במשפחתי, קוראים לאחותי האמצעית טוהר ולאחי הקטן איתמר.
הורי הם רופאי שיניים, לאמא שלי קוראים מירי ולאבא שלי קוראים בני.
אתם בטח שואלים את עצמכם למה אני אומרת את כל הפרטים האלה? אני מזמינה אתכם להצטרף למסע קצת מפחיד אבל מלא תקווה, אם אתם אמיצים הצטרפו. מוכנים?
הנה מתחילים: הכל קרה בשבת שמחת תורה ה-7.10 בבוקר.
בשעה 7 .
בשעה שבה התחילה המלחמה אני עוד ישנתי, התעוררתי בגלל האזעקה הראשונה, לא נבהלתי בגלל שאנו – אנשים שגרים בעיר שדרות כבר רגילים לאזעקות.
ירדתי לממד עם משפחתי וחיכינו 10 דקות, אבל בעשר דקות האלו לא שמענו “בום” כמו תמיד אלה צעקות, צעקות בערבית!
אבא שלי שהוא האמיץ ביותר וגם חמוש צעק לאמא שלי “מירי שמרי על הילדים” ורץ במעלה המדרגות אל הסלון.
לא פחות מדקה הוא חזר ובפיו בשורה נוראה – “יש חדירת מחבלים” הוא אמר זאת בטון שקט אך מפוחד.
אמא שלי הסתכלה אליו במבט כה מפוחד- מבט שלא ראיתי בכל חיי,
ואז אמרה “אני פותחת את הטלפון שלי” ומיד הוסיפה “יעלי קחי את טוהר ואיתמר לקצה החדר ותתחבאו בארגזים”.
זאת הייתה אמורה להיות הפעם הראשונה שאני אשמח שעברנו דירה.
אבל לא שמחתי ממש לא, אני פחדתי פחד שלא היה לעולם!
לא הבנתי מה כבר יכול להיות אבל למרות זאת לקחתי את אחי לארגזים זו הייתה משימה קשה ביותר כי האחים שלי לא רצו להיפרד מהורי.
לבסוף הצלחתי ונפרדתי מהורי בנשיקה וחיבוק ,רצתי גם אני אל תוך הארגז.
הסתכלתי לטוהר בעיניים וראיתי דמעות, חיבקתי אותה והבטחתי לה שהכל יהיה בסדר.
לאחר מכן הסתכלתי אל איתמר וראיתי שהוא קצת מפחד אבל לא הרבה, לא הבנתי איך ילד בן ארבע לא מפחד ואני רועדת.
אבל לא היה לי זמן לחשוב על זה כי באותו רגע שמעתי את אמי צועקת, ידעתי מיד שזהו סימן שיש מחבלים ברחוב.
אמרתי לטוהר ולאיתמר לשמור על השקט והתנהגתי בדריכות רבה כי קפצתי בכל רגע שאיתמר נשען על דופן הארגז, בשלב מסוים ביקשתי ממנו להפסיק.
חיקנו בערך חצי שעה ואז נכנסו המחבלים לבית שלנו.
שמעתי את הטלוויזיה החדשה מתנפצת על הרצפה את סירים נזרקים לכל עבר ואז שוב שקט.
לא הבנתי איך יכול להיות שקט, אבל אז ראיתי את היד של אמא שלי מבצבצת מפתח הארגז היא הושיטה לי ספר תהילים קטן,פתק,ושרשרת.
לא רציתי לבזבז זמן, מיד פתחתי את הפתק וזה מה שהיה כתוב בו:
“יעלי היקרה אם המחבלים יורדים אליכם תשמרו על שקט מופתי אני ואבא כבר לא פה, הצבא פינה אותנו בלי לתת לנו להגיע אליכם” פערתי את עיני והמשכתי לקרוא “תשמרי על עצמך, על טוהר, ועל איתמר.
הצבא לקח אותנו אל סבתא פנינה תבקשי מהצבא שייקח אתכם לשם
אוהבת אמא…….”
לא ידעתי מה לעשות, העברנו את הזמן בתפילה שנתנה לנו ביטחון .
ככה עברו להם 5 שעות ואז בא הצבא ,היחידה נכנסה לבית וצעקה “שמע ישראל” יצאתי עם אחי והצבא לקח אותנו בטנדר לסבתא פנינה.
הגענו וזינקנו מן הטנדר אל הבית (רק עכשיו שמתי לב שכבר עולה השחר)
הגענו לבית, פתחנו את הדלת וראינו את אמא ואבא רצנו ישר לחיבוק גדול.
כרגע אנחנו נמצאים במלון דן שבירושלים מחכים לחזור הביתה
הסוף
