היי קוראים לי ציפורה וכן, אני ציפור. אני רוצה לספר לכם על סיפור שקרה לי באחד ממסלולי הנדידה שלי.
הסיפור שלנו מתחיל בבוקר בהיר ויפה, כל החבורה עפה ביחד כולם היו שמחים ומאושרים [חוץ מאיציק שהוא אף פעם לא שמח]. כל הלהקה הסכימה ביחד שעוד חצי שעה עושים הפסקת מנוחה באגם הכי קרוב אני הייתי בסדר עם זה בהתחלה אבל פתאום הרגשתי שאני לא יכולה לעוף. ניסיתי לנפנף בכנפי אך הם לא נשאו אותי יותר. החבורה התקדמה אני נשארתי מאחור, ניסיתי לקרוא להם אבל הם היו רחוקים, הם לא שמעו אותי. נפלתי, אני זוכרת את הרגעים האלה שבהם אני נפלתי, הייתי בהלם. לא יכולתי לצעוק או לנסות לנפנף בכנפיים פשוט הייתי קפואה באוויר. כשפתחתי את העיניים הרגשתי שעברו כמה שעות היה ניראה שכבר צהריים, שמעתי קולות של ילדים המשחקים בחוץ ניסיתי לזוז אבל מיד הרגשתי כאב נורא בכנף שמאל. החלטתי שלא לזוז כדי שלא יכאב יותר. פתאום שמעתי קול צעדים של שני בני אדם. השניים דיברו ביניהם. הקול הראשון של ילדה שאמרה: “אימא היום קיבלתי מצטיינת כי עזרתי לאחת הבנות מהכיתה שנפצעה בהפסקה” והקול השני של אישה מבוגרת שאמרה: “וואו באמת , אני בטוחה שהילדה שטיפלת בה שמחה” . הקולות התרחקו שמעתי דלת נסגרת ואז לא שמעתי יותר כלום, רק דממה. פחדתי נורא. בלהקה סיפרו לי סיפורים על בני האדם איך הם נוהגים להכניס אותנו לכלובים ולא לתת לכנפיים להתמתח ולהיות חופשיות. יש לי צמרמורת רק מהמחשבה על כך . אני לא זוכרת כמה זמן שכבתי שם אבל אני זוכרת שהייתי רעבה מאוד ותשושה. פתאום שמעתי קול של כמה ילדות יוצאות מהבית. הילדה ממיקודם אמרה: “בא לכן לשחק בכדור החדש שלי?” שמעתי כמה קולות של ילדות אומרות כן ואז הילדה אמרה : “טוב אז אני אביא את הכדור”. שמעתי קול הליכה והסתובבות ואז הילדה אמרה: “אני לא מוצאת את הכדור”. שמעתי ילדה אחרת אומרת: “חבל, רציתי ללמד אתכם משחק מגניב” ואז הילדה ראשונה אמרה: “רגע יכול להיות שהכדור מאחורי העציץ הגדול” ואז פתאום ראיתי ראש בלונדיני מציץ מאחורי העציץ. הילדה נראתה כמו ילדה בכיתה ד’ . פתאום הילדה נראתה לי לא כל כך מאיימת היא נראתה אפילו נחמדה. על פניה היתה הבעה של “אל תפחדי אני רוצה לעזור לך”. מאותו הרגע ידעתי שאני נמצאת בידיים טובות וידעתי עוד יותר טוב שהיא הולכת לטפל בי עם הכי הרבה מסירות שהיא יכולה, ראיתי את זה בעיניים שלה. הילדה הבלונדינית קראה לחברותיה שיבואו לראות. עד מהרה הציצו עוד ארבעה ראשים: שלושה מהם בלונדינים והאחרון בצבע שחור עורב עם תלתלי במבה שחורים. הילדה הבלונדינית הראשונה אמרה: “אווו איזה ציפור חמודה, מה את עומדת לעשות איתה יעל?” הבלונדינית השנייה אומרת: “איזה יצור חמוד” והבלונדינית השלישית אומרת :” כבר עכשיו אני אוהבת אותו” הילדה עם השיער השחור אמרה: “יש לי הרגשה שהיא בת” הרגשתי כאילו היא מכירה אותי. יעל וחברותיה הרימו אותי ונשאו אותי אל תוך הבית. בבית הבנות קראו לאמא של יעל. אמא של יעל היא וטרינרית. היא חבשה את הכנף השבורה שלי נתנה לי אוכל ומים נתנה לי לנוח, וגם יעל עזרה לי מאוד אבל מי שהכי עזרה לי זאת הילדה עם השיער השחור שבהמשך גיליתי שקוראים לה סיגל. כשהחלמתי יצאתי לחפש את הלהקה.
