“סבא” שאלתי, “מאיזה ארץ עלית? ” עליתי מקזבלנקה שבמרוקו, שב לידי ואספר לך את הסיפור” הנה, עוד סיפור מסבא דדה אמרתי לעצמי, איזה כיף אני אוהב את הסיפורים שלו! חשבתי בליבי, “אני מתחיל” אמר סבא.
“זה היה ביום רביעי, אני הייתי בכיתה ו’ ואחי הקטן, יעקב, היה בכיתה ב’. כשאני ויעקב חזרנו מבית הספר, ניגשה אלינו אימא, הציעה לנו לבוא לאכול ואמרה : ” יש בפי בשורה משמחת!” ואז אמרה בשקט: אתם הרי יודעים שמרוקו זו לא הארץ שלנו ואנחנו צריכים להיות במקום שלנו, בארץ ישראל, בארץ של היהודים. אימא, אמר יעקב המודאג, אנחנו עולים לארץ ישראל? כן, אמרה לו אימא, בעוד כשבועיים יבוא אלינו שליח מארץ ישראל לעזור לנו לעלות לארץ ולהסביר לנו על הארץ! ” אבל אימא, כל החברים שלי מהכיתה נמצאים פה אני אפילו אתגעגע למורה ” נכון,” הסכמתי עם יעקב, יהיה לנו ממש קשה לעזוב” אמרתי עם דמעות בעיניים.
עברו שבועיים והשליח בא לקחת אותנו, אמא אמרה: ” ילדים, זו פרידה אחרונה מיד הלכנו יעקב ואני לחבק ולהיפרד מחברינו, שלא ידענו מתי נראה אותם שוב.
” נתגעגע אליכם כל כך!” אמרנו לחברינו תוך כדי בכי. אבא ניתק אותנו ואמר: אסור להתעכב, האוניה כבר יוצאת מהנמל, עלינו לנסוע מייד! כשהגענו אל האוניה היא כבר עמדה להפליג, מייד התיישבנו ביחד כל המשפחה ואז אבא אמר: זה מאוד קשה לעזוב את ארצך לארץ אחרת, ארץ זרה, אבל תזכרו שזו הארץ שלנו ולכן תהיו שמחים!”
ההפלגה הייתה ארוכה ומייגעת, חלק מאיתנו קיבלנו מחלת ים, הרגשנו בחילות לאורך כל הנסיעה. לאחר כשבועיים סוף סוף הגענו אל יעדנו, אל ארץ אבותינו, ארץ ישראל שמינקות שמענו עליה, הרגשנו בחלום. כשירדנו מהאוניה אבא נישק את האדמה, ואני חשבתי שזה מגעיל לנשק רצפה אבל ראיתי שאבא התרגש ודמעות עלו בעיניו.
בנמל חיפה אנשי הסוכנות באו לאסוף אותנו. “אנחנו צריכים לרחוב השלום בירושלים בבקשה” אמרה אימא, וכבר לא הצליחה להסתיר את ההתרגשות העזה שלה. אנשי הסוכנות הנהנו בהסכמה, אבל היא לא הבינה שבעצם לוקחים אותה למעברה באור עקיבא. אימא, שחלמה על ירושלים קיבלה מקום ליד הים, רחוק מאוד מירושלים אבל אבא ראה שהיא נעצבה כשהבינה זאת, ניסה לעודד אותה ואמר לה: ” כל מקום בארץ ישראל זה קודש, כמו ירושלים”. לאחר נסיעה לא ארוכה הגענו למעברה.
אבא אמר : ” ילדים, רדו בבקשה, אנחנו הגענו” כולנו ירדנו מהרכב.
כשנגלתה לעינינו המעברה יעקב אמר: ” זה ממש שונה מהבית שלנו במרוקו! שם היה לנו בית גדול ומרווח, ופה קיבלנו במעברה בית פח בלי חדרים! ואימא אמרה: ” אני יודעת, יעקב, גם אני חלמתי על ירושלים, אבל ננסה להסתגל.” וכך היה, אני ויעקב נכנסנו לבית הספר, התאקלמנו, רכשנו חברים, ולאט לאט למדנו את השפה. ביום לטיול לירושלים! אימא מיהרה להגיב בהתרגשות: ” תודה רבה לכם! זה כל מה שחלמתי, להגיע לעיר הבירה של ישראל, לירושלים הקדושה, ירושלים של זהב!” אני ויעקב גם התרגשנו.
לאחר מספר ימים נסענו בדרכים במשך כ-3 שעות, אבל הנסיעה עברה לנו די מהר בגלל כל ההתרגשות והציפייה. ופתאום אחד המדריכים אמר: “! הנה ירושלים, תראו ילדים זהו הכותל המערבי!” כולנו מהר הסתכלנו אל החלון וראינו את הכותל והרבה אנשים מתפללים בו. התרגשנו כשירדנו מהרכב, והתקרבנו אל הכותל עוד יותר, ראינו עליו הרבה פתקים. ” אימא” שאלתי ” למה יש על הקיר כל כך הרבה פתקים?” אימא ענתה לי ואמרה: ” אנשים כותבים על הפתק משאלות שהם רוצים שיתגשמו להם ומתפללים.” “גם אני רוצה לכתוב על פתק משאלה שיש לי ולטמון אותה בין החריצים!” ” בסדר” אמרה אימא ” אימא הוציאה מתיקה 4 פתקים ועיפרון, שכל בני המשפחה יזכו לכתוב פתק בכותל.
זהו, אמר סבא, את הטיול הזה לא אשכח לעולם…
” סבא” שאלתי ” האם משאלתך התגשמה?” ” בטח נכדי היקר! זה שזכיתי להקים משפחה בארץ ישראל זו הגשמת החלום הפרטי שלי ושל כל עם ישראל”.
שנזכה לגאולה שלימה במהירה בימינו.
אחד מן הימים, כשחזרנו מבית הספר,
אנשי הסוכנות הגיעו אל ביתנו וסיפרו לנו שהם לוקחים אותנו
