“צבע אדום, צבע אדום, צבע אדום” האזעקה פילחה את הדממה. אוף! בדיוק רציתי ללכת לבית כנסת להתפלל שחרית של שמחת תורה בשמחה רבה! למה הערבים נזכרו דווקא עכשיו לזרוק עלינו איזה טיל? מזל שלפחות יש את כיפת ברזל שתגן עלינו!
“ילדים, לקום!” התחלתי להעיר את אחי הקטנים, יש לנו עוד כמה שניות עד שהטיל יתפוצץ. איזה מזל, אבא ואמא קמו.
“מה, למה את מעירה אותי עכשיו? אני באמצע לישון!”
“כולם לקום! יש אזעקה!” תוך כמה שניות היינו כבר במקלט לבושים בפיג’מות ותוך עוד כמה שניות- לא נשמע שום פיצוץ. זה היה מוזר. חיכינו עוד כמה שניות ועדיין לא נשמע ה”בום” חיכינו עוד כמה דקות ויצאנו לראות מה קורה כי אם אין פיצוץ אז אין טיל, לא? אחרי דקה נשמעה עוד אזעקה , ועוד אחת והבנו שקרה משהו. טוב, לוותר על תפילת שחרית של שמחת תורה זה לא משהו שעושים כל כך בקלות אז אני, רעיה ורבקה אחיותיי – הלכנו לבית הכנסת. בדרך ראינו אנשים מבוהלים אבל החלטנו שאנו ממשיכות לבית הכנסת, הגענו לבית הכנסת וגילינו להפתעתנו שהוא ריק. כל האנשים שהיו בו- חזרו לביתם. המשכנו לבית הכנסת הבא וגם בו בקושי היו אנשים, אבל מניין היה. אז אם יש מניין- יש תפילה. התחלנו להתפלל ומהר מאד הבנו שאנחנו בית הכנסת היחידי שעדיין מתפללים בו וגם הבננו שאי אפשר להתפלל כך כשכל רגע יש אזעקה. לאט לאט בית הכנסת התרוקן וחוץ ממנו ומאדם אחד שהיה באמצע תפילת עמידה, לא היה אף אחד. אבל כשהוא גמר, הוא הלך לביתו. בלית ברירה וללא כל חשק חזרנו הביתה מבואסות, אבל מבינות את המצב.
בדרך ראינו המולה ברחוב, לא ייחסנו אליה הרבה חשיבות. אבל אחרי כמה שניות שמענו צעקות “מחבלים, יש חדירת מחבלים” ורק אז קלטנו את המצב, התחלנו לברוח, שמענו יריות והיה רעש גדול.
“רעיה, רבקה” התחלתי לצעוק “רעיה, הנה את. איפה רבקה?” ” לא יודעת” היא ענתה לי תוך כדי ריצה מייגעת “הם מאחורינו!” היא צעקה בבהלה.
אך באותו הרגע כבר היה מאוחר מדי, נתפסנו על ידי המחבלים והובלנו למנהרותיהם אשר בעזה. באותו הרגע כנראה התעלפתי כי מאז אני לא זוכרת כלום עד שבאותו הצהריים התעוררתי וגיליתי כמו לפני זה, את רעיה לידי. רק שהפעם זה היה קצת שונה, הייתי בתוך מן מנהרה כזו- ולא ברחוב והיו שם מלא אנשים ורעיה שקלטה שהתעוררתי אמרה לי “תסתכלי, הרשעים האלה חטפו אותנו”. רק אז, בפעם הראשונה שמתי לב לכל המחבלים שהיו שם. הייתי שם הרבה ימים שנדמו כנצח, ידעתי בכל רגע שמחבל יכול לבוא ולירות בי, ואף אחד לא ידע על זה, ואפילו לא בטוח שאני אקבר בקבר ישראל, אני פשוט שבוייה שלהם, הם יכולים לקבוע האם אני יחייה או חס וחלילה כבר לא יהיה בין החיים. אבל את אותו היום שבו זה קרה אני לא אוכל לשכוח בחיים. המחבלים לקחו אותנו, לא ידענו לאן ולא ידענו למה, היו כאלה שסברו שהם רוצים להרוג אותנו והיו כאלו שסברו שהם רוצים לשחרר אותנו כולנו קיווינו שהם רוצים לשחרר אותנו. הגענו לגבול בין עזה לישראל, אני, אחותי ועוד כ-10 ילדים ונשים. ושם שוחררנו בשמחה רבה ובהודיה לה’ זהו היה רגע שבו יצאתי ממוות לחיים ומאפילה לאורה. אני ממש מחכה לשובם של כל שאר החטופים בצפייה לגאולה בקרוב!
