לשחרר את אבא

הי, קוראים לי יהודה. הייתי בן 11 כשהכל התחיל. בשביעי באוקטובר, אני ואחי התאום משה, ואימי רחל, התחבאנו בממ”ד בזמן שאבי, רועי, יצא להילחם במחבלים. את מה שקרה שם, סיפרו לי כמה  חיילים שנלחמו איתו: הם היו קבוצה יחסית קטנה, כעשרה אנשים.

בכל פעם שראו יותר מדי מחבלים יחד, הם ברחו. פעם אחת הם ראו קבוצה גדולה של 20-30 מחבלים. המחבלים ראו אותם והתחילו לרדוף אחריהם. חלק מהאנשים הצליחו לברוח -ואבא שלי נחטף. לעזה.

 בסוף היום הזה, שהיה מלא בפחד, חרדה ובהלה, כשאני ומשה היינו במיטות וניסינו להירדם, שמענו אמא יחד עם מבוגרים מתלחששים בדאגה בסלון ומנסים לחשב על פתרונות. משה אמר: חייבים לשחרר את אבא. אמרתי לו שעכשיו נישן, ובבוקר נחשוב על משהו. בבוקר, תוך כדי ארוחת הבוקר, פתאום עלה לי רעיון וסיפרתי אותו מיד למשה: בוא נחפש פרצה בגדר, ניכנס לעזה, נשחרר את אבא, ונעוף משם.

משה אמר: זה כיוון מעניין, אבל צריך לחשוב על זה. פתאום, משה כמעט קפץ לתקרה וצעק: יש לי רעיון אדיר שמשתלב ברעיון שלך. אחרי שהוא סיפר לי את הרעיון שלו אמרתי: בוא נבצע את זה. קמנו מהמיטה, ויצאנו בשקט מהחלון. הבית שלנו ממש סמוך לגדר של עזה. הלכנו לחפש פרצה בגדר.  הסתובבנו כמעט סביב כל הגדר!

ממש לקראת סוף הגדר, משה פתאום צעק: מצאתי! כשהתקרבתי לשם ראיתי פרצה די גדולה. כנראה מחבלים פרצו אותה ב7.10. מרוב דאגה לאבא אפילו לא פחדנו, היינו נחושים להחזיר את אבא ומהר.

נכנסו לעזה, ממש בקלות. אחרי כמה צעדים נתקלנו בחיילים– נראה לי שהם היו מחטיבת אלכסנדרוני. החיילים אמרו לנו: צאו מכאן, זה לא מקום לקטנים וכל מיני שטויות כאלה.

חיכינו שהם ילכו משם, ואז נכנסנו שוב. מצאנו את עצמנו בתוך שכונת עוני בעזה. הלכנו קצת, ופתאום ראינו את התלתלים של אבא שלנו מציצים מאחד החלונות. תמיד לא הבנו למה לאבא יש כאלו תלתלים אבל עכשיו זה הציל אותנו.

ראינו גם שני מחבלים חמושים, שכנראה חקרו אותו. התרחקנו קצת, ואז אמרתי למשה שאנחנו חייבים כאפיות ואיזה נשק.

“הי!, תסתכל! יש שם איזה אקדח!” אמרתי. “כנראה נפל מאיזה קרב”, אמר משה.

“לא אכפת לי איך זה הגיע לפה, אני לוקח את זה”, אמרתי.

“אוקיי”, אמר משה, בוא נתחיל בתוכנית.

“בסדר”, אמרתי.

ואז משה רץ מול החלון וצעק “נ -נה-בננה!”. אחד המחבלים התחיל לרדוף אחריו. אני כיוונתי את האקדח על המחבל השני ויריתי עליו. הוא נפל מיד. מיד רצתי למבנה, עליתי במדרגות. נכנסתי לדירה וראיתי את אבא קשור לכיסא.

אבא ראה אותי וראיתי בעיני את הפחד והשמחה יחד בעיניו.

“מה אתה עושה כאן?!” צעק אבא “זה מסוכן!”

“באתי להציל אותך!” עניתי ברוגע. חתכתי את החבל באולר שלי, ויצאנו מהמבנה הזה.

בזמן הזה משה הוביל את המחבל לחיילים, וגם אנחנו הגענו לשם. נפגשנו שם, התאחדנו שוב, ויצאנו מעזה.

כשהגענו הביתה, אמא כמעט התעלפה כשראתה את אבא.

“מה קרה פה?!” צעקה תוך כדי שחיבקה את אבא. מרוב עייפות רק חייכנו מרוצים ואמרנו “הלכנו להחזיר את אבא”.

 אחר כך, אכלנו ארוחת ערב, סוף סוף עם אבא מרוצים, שמחים ויודעים שיש לנו הרבה על מה לדבר.