סיפור-לקרב את הרחוקים
שלום אני יגל, תלמיד בכתה ו”, ואני רוצה לספר לכם סיפור שקרה בכיתתי.
לכיתה שלנו הצטרף תלמיד חדש-דוד. דוד עלה מצרפת לפני חודש עם הוריו למרות שלא רצה בכך, כי הוא אהב מאוד את צרפת והוא ידע שיהיה לו קשה להתאקלם כאן בארץ. לפני שבועיים דוד הגיע לכיתה בפעם הראשונה והיה אפשר לראות שלא היה לו קל. בגלל שזה היום הראשון שלו בכיתה, דוד רצה לעשות רושם ראשוני טוב אז הוא עשה תספורת חדשה ובא עם בגדים חגיגיים לכבוד היום הראשון.
שנפתחה פתאום הדלת ודוד נכנס השתררה דממה בכיתה. לפתע כל החברים התחילו לצחוק והתלחששו על התספורת והבגדים של דוד.
דוד מאוד נעלב, הוא השפיל את עיניו מצא מקום פנוי בסוף הכיתה שיוכל לשבת בו, הניח את התיק על הכיסא, כיסה את פניו בידיו והתחיל לבכות.
לאף אחד לא היה אכפת, אף תלמיד לא ניגש אל דוד או ביקש ממנו סליחה, כולם פשוט המשיכו לצחוק על דוד או סתם לדבר.
מאז אף אחד לא דיבר או התייחס לדוד, וכבר כמה זמן שזה מציק לי.
היום קמתי לבית הספר, התארגנתי ויצאתי מהבית.
בדרך לבית הספר פגשתי את דוד, הוא הסתכל עלי אבל התעלמתי. מאוד לא נעים לי מאז מה שקרה-ואני נבוך מדוד.
וכך המשיך לו השבוע כרגיל עד שהתעוררתי ביום שלישי בהתרגשות מהמאורע.
“יש לי מחר יום הולדת” צעקתי, “מחר אני אהיה בן שתים עשרה” אמרתי לעצמי. התארגנתי בשמחה ויצאתי לבית ספר.
בגלל שמציק לי כבר הרבה זמן כל העניין עם דוד, החלטתי לפעול. בכל שנה אני עושה יום הולדת עם החברים בבית שלי, אז השנה החלטתי שאני יעשה יום הולדת מיוחד-
בתחילת היום הולדת כל הכיתה תבוא אל דוד ותבקש ממנו סליחה. ואחרי שנפייס אותו נתחיל בכל הכיף והמשחקים.
כך חשבתי לעצמי בדרך לבית הספר,
והחלטתי שבהפסקה הראשונה אחרי שדוד יצא מהכיתה אני אאזור אומץ ואשתף את החברים ברעיון שלי.
הגעתי לבית הספר בדיוק בתחילת השיעור, והתחלנו להתפלל. אך לא יכולתי להתרכז בתפילה כי הייתי מודאג שהחברים שלי יתנגדו לרעיון.
הגיעה ההפסקה ודוד יצא מהכיתה לשחק עם עצמו כי אף חבר לא רצה לשחק עם דוד.
“היי כולם, בואו רגע לפה אני רוצה לשתף אתכם ברעיון שהיה לי.” אמרתי בקול.
“זוכרים מה קרה עם דוד?” שאלתי אותם אחרי שהתיישבו לידי והמשכתי, “אני חושב שהתנהגנו מאוד לא יפה לדוד וזה לא מגיע לו בכלל.
מחר כמו שאתם יודעים יש לי יום הולדת עם חברים בבית שלי כמו כל שנה, וחשבתי שלפני שנתחיל את המשחקים נפנה כולנו אל דוד ונבקש ממנו סליחה על מה שעשינו לו. ורק אחרי שנפייס אותו נתחיל בכיף ובמשחקים.”
היה שקט בין החברים עד שיוסף פצה את פיו ואמר “אני מסכים למה שיגל אומר ואני בעד”. “כן גם אני מסכים” אמר נועם אחריו.
וכך לאט לאט כולם הסכימו והתלהבו מהרעיון.
נגמר בית הספר, ובדרך הביתה שמחתי מאוד שהחברים הסכימו ולא יכולתי לחכות למחר.
“יום הולדת שמח” העירו אותי אבא ואמא, “היום אתה בן שתים עשרה” אמרו.
קמתי מהמיטה במהירות והתלבשתי.
לקראת אחר הצהריים החברים התחילו להגיע.
אחרי שכולם הגיעו, התכנסנו כולנו ופנינו לדוד.
ביקשנו מדוד סליחה על מה שקרה, הוא היה מאוד
מופתע אבל הוא שמח וסלח לנו. התחלנו את היום
הולדת והמשחקים ונהנו מאוד.
וזאת הייתה היום הולדת הכי טובה בעולם.
סוף!
