לצבוע בוורוד מגישה: רני צור
הסיפור שלנו מתחיל בבוקר בהיר ושטוף שמש.
שירי הביטה מבעד הווילון אשר התבדר ברוח הקלילה של הקיץ,
ודמעות כבדות זלגו מעיניה.
הימים הללו היו ימים קשים למשפחת אלישע,
ובמיוחד עבור שירי.
לפני כחצי שנה חלה אבי המשפחה במחלה אנושה והיה זקוק לניתוח מסובך ויקר.
שירי לא התרכזה בשיעורים, לא יצאה לשחק בהפסקות,
ואפילו לא עשתה את התחביב שלה- לצייר.
אימה עשתה הכול כדי שמר אלישע יוכל לקבל את הניתוח שהוא זקוק לו.
הניתוח עבר, אולם האב עדיין אושפז ב’טיפול נמרץ’
ורק אמא של שירי הורשתה לגשת למיטתו של ישראל אלישע.
שירי הייתה מאוד מודאגת.
“שירי, שירי למה את עצובה?” נגשה עליה אפרת- אחותה הקטנה בת הארבע.
“מה?!” התנערה שירי מהרהוריה “למה את בוכה?”
חזרה הקטנה על שאלתה. שירי הביטה באחותה במבט מבוהל וחשבה בליבה:
‘איך היא תצליח להבין אותי? היא עוד קטנה…’
אך לפתע שמעה את קולה הרך של אחותה:
“גם לך קשה שאי אפשר לבקר את אבא?”
שאלה כשפניה מביעות עצב.
“כן” פלטה שירי המופתעת. לפתע שמעו קול מכיוון הדלת: “כולנו ככה”
הן הסתובבו בבהלה, בפתח עמדה אחותן הגדולה-רוני בת השתיים עשרה.
“אתן יודעות—” שחה להן רוני.
“לכולנו זה קשה: גם לאבא, גם לאמא, להודיה, לי, לכן, ואפילו לדודי הקטן…”
“נכון” ענו שירי ואפרת במקהלה.
“ילדים, בואו לאכול” קראה אמא מהמטבח.
שירי הרגישה הקלה גדולה, היה לה נחמד לשתף ולשמוע איך הן עוברות את הקושי הזה.
“ילדים” קטעה אמא את חוט מחשבותיה. “עוד שעה אני יוצאת לבית חולים,
אבא צריך לעבור בדיקה.”
“נשאר לבד?” שאלה אפרת “לא, הודיה ויונתן יגיעו להיות איתכם.”
“מה? הודיה ובעלה?” שאלה אפרת בהתרגשות “כן אפרתי” ענתה אמא.
‘טוב, לפחות יש לי את הודיה שתוכל להבין אותי’ חשבה שירי בליבה.
“שיריל’ה” נגשה אמא אל שירי “תוכלי להשכיב את דודי?”
“כמובן אמא!” חייכה שירי.
וכך השכיבה שירי את אחיה הקטן בן השנתיים.
היא שמחה שהיא יכולה לעזור.
כך עברה אותה שעה, מרים- האם יצאה, והודיה הבכורה ובעלה יונתן הגיעו מירושלים.
“הודיה!” ששה שירי לקראת אחותה. “שירי, בואי נפטפט קצת”
וכך ישבו השניים ופטפטו במשך שעה שלימה.
שירי הרגישה איך לאט, לאט היא לומדת להתגבר על הקשיים.
הן המשיכו לשחק עד שלפתע הופיעה בפתח האם ועל פניה חיוך מעודד.
“מה קרה?” שאלו כולם במקהלה.
“אבא בשיקום, בקרוב תוכלו לבקר אותו.”
“מה?!” צהלו כולם. וכך, לא חלפו שבועות רבים והגיע היום המיוחל
בשיקום:
“אבא!” צהלה שירי, “שיריל’ה שלי!” קרא אבא וחיבק את שירי.
“בואו ילדים, נוכל כאן.” נפנתה מרים לילדיה.
כך אכלו המשפחה שמחים ומאושרים.
“שלום” בפתח עמד רופא בחלוק לבן.
“אני הרופא של מר אלישע, יש לי מכתב שחרור עבורו למחר”
בני המשפחה עמדו נרגשים לא יודעים מה לומר.
“תודה!” הודו לו כולם “על לא דבר” ענה ויצא מו החדר.
“שירי, רוצה לעזור לי לארגן את המסיבת הודיה?” שאלה הודיה את שירי
“בטח!” צהלה שירי,
וכך, בעוד ההכנות בעיצומן נשמעו דפיקות על דלת משפחת אלישע,
שירי נגשה ניגשה לפתוח, בפתח עמדה אביגיל- חברתה של שירי
“שלום שירי, זה בשבילך” “תודה” שירי פתחה את האריזה
בפנים חיכו לה: קן ציור, פלטת צבעים, סט מכחולים, בלוק ציור, וצבעי פנדה.
“תודה רבה!” קראה אחרי אביגיל המתרחקת.
‘סוף-סוף אוכל לחזור לצייר!’ חשבה בליבה.
למחרת במסיבת הודיה
שירי הסתובבה באולם כנסיכה.
שמלת הקטיפה נראתה כשמיכת משי שעוטפת יהלום חייכן וזורח…
אני לומדת מסיפור זה לצבוע את המציעות בוורוד!
