בעיר אחת קטנה גרה משפחה קטנה, ובה יש ילדה בת 14 ושמה לורי.
אמה של לורי היא עורכת דין, ואבא של הוא רופא, ובעיני לורי הם היו המשפחה הכי מאושרת בעולם!
אך הכל השתנה כשהם עברו לעיר נוספת הסמוכה לעיר בה הם גרו.
ללורי היה צורך לעבור בית ספר, והוריה היו צריכים למצוא עבודה פחות מקצועית כדי להתפרנס.
יום אחד, כשהגיעה לורי לבית ספרה החדש, ראתה כמה בנות מסתודדות ומשוחחות.
ולכן, ניסתה להיכנס לשיחה החשודה, “שלום”, אמרה לורי, וכולן בחנו אותה מלמטה עד למעלה.
לאחר כמה דקות בודדות נישמע הצילצול וכל התלמידים ניכנסו מהר לכיתתם.
לורי התלהבה מאוד מהשיעור הראשון,וגם מהשיעור השני,אך כשהתחילה ההפסקה הייתה לה אי-נוחות.
לורי הלכה אל הבנות שדיברו בתחילת היום,וניסתה להיערבב איתם.
כשהתחילה לדבר,אחת מקבוצת הבנות אמרה:”אנחנו לא קראנו בשמך לשיח שלנו”.
לורי כעסה מאוד וענתה:”את יודעת מה?,לא רציתי בכלל לדבר איתכם!”
ולורי הלכה בעצבים,אך במהלך ההליכה שלה בחנה בילדה שהיסתכלה עליה באי-הבנה.
שניגמר היום,ולורי חזרה לביתה,היא ניכנסה בעצבים,הלכה לחדרה,וסגרה את הדלת.
כשאמה שמעה אותה,היא דפקה בדלת וניכנסה,ובדאגה רבה שאלה:”מה קרה ביתי היקרה”?
לורי שתקה.
ולבסוף אמרה:”הכל בסדר אמא,תוד שאת דואגת לי”.
אמה עצרה,חשבה,בחנה בה וסופסוף הבינה מה קרה,ולכן אמרה:”אני יודעת שקשה לך בבית הספר החדש,אבל תיתאמצי רק עוד קצת ותצליחי.”
לאחר מכן אמה חייכה ויצאה מהחדר.
יום שלמחרת החליטה לורי,שהיא הולכת להיתייצב בפני כל הבנות של כיתתה.
כשהיגיעה לבית הספר,מיד הלכה אל הבנות,וכך אמרה:”אני יודעת שאני חדשה פה,אבל זה לא אומר שאני פחות טובה מכן!”
ולפתע אחת מהבנות הרימה יד,זאת הייתה אותה הבת שהכעיסה את לורי,וכך אמרה:”שלום,שמי לאה.בטח את זוכרת אותי,אני מיצטערת.”
לאחר מכן לורי היתפלאה,ואמרה:אל תיצטערי,אני פשוט…נעלבתי”.
וכשאף אחד לא ציפה לזה,לאה חיבקה את לורי.
כשחלפו כמה ימים,השתיים נהפכו ליהיות החברות הכי טובות,לורי אפילו הכינה רשימה של כל הדברים שיעשו יחד בכל יום:יום אחד הלכו לקולנוע,יום אחר טיילו בטיילת…
וכך נימשך כל יום.
אבל יום אחד כשהלכה לבית הספר,ראתה את לאה משוויצה באותה הבת שבחנה בה כשהייתה בעצבים.
מיד רצה לורי אל לאה ואמרה:”למה את עושה את זה”?!
“את לא יודעת מה זה כיף?”,כך ענתה לה לאה,ופתאום לורי משכה את לאה למקומה.
כשהתחילה ההפסקה חשבה לורי:”האם כדאי לי להיתרחק מלאה?,אבל מצד שני היא החברה היחידה שלי…פשוט לא משנה”.
וכך חשבה לורי כל ההפסקה,בהיתלבטות רבה.
בסוף היום,פתאום לורי ניפתעה מלאה שהפליאה אותה בפוסטר המעיד על חגיגת תחפושות בבית הספר.
ושאלה אותה לאה:אולי ניתחפש לשתי ליצניות?
ולורי הסכימה.
ביום החגיגה (לפי הפוסטר) באה לורי לבית ספר עם תחפושת של ליצנית,וכשראתה את לאה שאלה אותה:”למה את בלי תחפושת?”
“לא היצלחתי להשיג אחת”,כך ענתה לה…
אך כשניכנסו לכיתה,כולם פרצו בצחוק,ואף אחד לא היה עם תחפושת,זה היה זיוף!
כשלורי חזרה לביתה,היא פרצה בבכי.
והיא מיתכוונת לעשות מעשה.
ביום שלמחרת לורי הלכה את אל אותה הילדה שבחנה בה(קוראים לה לירז)וביקשה מימנה שתבוא יחד איתה.
לאחר מכן הלכו השתיים את לאה,וכך אמרה לורי:”את יודעת שאני האמנתי שאת חברה שלי?,אבל כולנו בני אדם,וכולנו טועים ויש לנו מידות לעבוד בכל יום,ושמתי לב שלך יש הרבה מידות לעבוד,אבל יש אחת עיקרית שאמר רבי עקיבא-“ואהבת לרעך כמוך”.
ולאחר מכן לורי הלכה,יחד עם לירז,והשתיים נהפכו להיות החברות הכי טובות באמת.
סוף🥲
