לירם פרץ, ילד בן 12 מפתח תקווה, היה ילד גבוה בעל שיער חום ועיניים חומות. לירם לא התעסק יותר מדי בלימודים; הוא היה מרוכז כולו בשיחות עם חבריו במהלך השיעורים. הוא נהג לעשות כל דבר במהירות ומבלי לחשוב פעמיים. לעיתים הוא התעצבן מדברים קטנים; למשל, כשמישהו הרעיש עם עט במהלך מבחן, לירם מיד כעס עליו.
סבו של לירם נפטר כחודש לפני כן, והמשפחה החליטה לתרום את חפציו לגמ”ח “מעשה חסד”. לירם היה עצוב מאוד, שכן הפרידה מסבו הייתה קשה עליו. הוא החליט להצטרף ולעזור לבני משפחתו לפנות את הדירה. כשנכנס לחדרו של סבא, גילה לפתע מגירה נסתרת בתוך הארון. “וואו, מה זו המגירה הזו? מה יש בתוכה?” תהה לעצמו. הוא פתח את המגירה בזהירות וגילה יומנים ומחברות ישנות מתקופת ילדותו של סבו.
לירם פתח את המחברת הראשונה, דפדף בה במהירות וגילה כי היא מתארת חקירה בנוגע לספר תורה עתיק. “אני חייב לקחת את המחברות והיומנים ולקרוא כל מה שסבא כתב”, החליט. הוא אסף את הכל לתוך התיק הסגול שסבו קנה לו בשנה שעברה. מיד לאחר מכן, נכנס לקבוצת הוואטסאפ “חבורת רז (סוד)” וכתב: “חברים, מפגש חובה היום בשעה 16:00 בקומת הגג של ביתי”. החברים הגיבו מיד: “מה קרה? מה כל כך דחוף? אנחנו במתח!”. לירם צחק לעצמו וענה: “בפגישה תדעו הכל”.
בשעה 16:00 הגיעו חמשת חברי הקבוצה: אורי, טוהר, נריה, נועה ולירם. הם התיישבו על הפופים שעל הגג וחיכו לשמוע את דבריו. “תקשיבו,” פתח לירם, “הכל התחיל כשפינינו את הדירה של סבא שלי. מצאתי בחדרו יומנים מתקופת ילדותו. כשחזרתי הביתה קראתי אותם”. “נו, ומה כתוב?” קטע אותו אורי.
“רגע, אני כבר מגיע לזה,” אמר לירם. “הוא חקר על ספר תורה ישן ואני לא בטוח אם הוא פתר את התעלומה. תגידו, אתם רוצים שנפתור את התעלומה לעילוי נשמת סבא שלי?”. “כן!” ענו כל חברי החבורה פה אחד.
הם החלו לקרוא ביומניו של סבא יהודה וגילו כי היה לו חבר שכתב ספרים רבים על אותו ספר תורה מיוחד. למחרת, קבעו חברי “חבורת רז” להיפגש שוב בשעה 15:30, מיד בתום הלימודים, בספרייה העירונית. בספרייה הם מצאו את ספריו של החבר, אך להפתעתם ספר אחד היה חסר. הם גילו שהספר נמצא על שולחנו של מנהל הספרייה, ישראל. כשרצו לשאול את הספר, ישראל סירב בטענה שהוא כבר הושאל למישהו אחר.
החבורה עזבה את המקום. נריה המשיך לעיין בספרים האחרים ומצא את הצעד הבא: הוא גילה היכן גר חברו של הסבא ומה שמו. שמו היה רועי איפרגן, והוא התגורר ברחוב הכלניות 35 בפתח תקווה.
למחרת הלכו לירם וטוהר לביתו של רועי. אישה מבוגרת בשם ימימה פתחה להם את הדלת. הם שאלו אותה אם רועי נמצא, אך היא סיפרה להם כי הוא נפטר לפני כ-30 שנה. הילדים הסבירו שהם עושים עבודת חקר וקראו את ספריו, ורצו לשאול על ספר התורה המיוחד. “האם ראית את ספר התורה הזה במציאות? את יכולה לתאר אותו?” שאלו. “מעולם לא קראתי את ספריו של בעלי,” הודתה ימימה, וסיפרה כי מאז פטירתו היא גרה לבד.
לירם תהה בקול: “אמרת שהוא נפטר לפני 30 שנה, אז איך הספר האחרון שלו יצא רק בשנה שעברה?”. ימימה הסבירה כי רועי השאיר כתבי יד רבים שיוצאים לאור עד היום. פתאום נשמע רעש מהמרתף. ימימה הסבירה שבזמנו רועי הפך את המרתף לספרייה פרטית שבה כתב את ספריו במכונת כתיבה.
כשלירם וטוהר יצאו מהבית, הבחין לירם בציור של ספר תורה על הקיר. ימימה אמרה שזהו אחד הציורים שרועי הביא הביתה. לאחר שחזר לביתו, לירם הרגיש שמשהו חשוד. הוא כתב לחברים ב-20:00 שהוא רוצה לחזור לשם, אך איש לא ענה להודעה. לירם החליט ללכת לבדו. הוא נקש על הדלת אך לא הייתה תשובה. לפתע ראה מבעד לחלון המרתף את ימימה כותבת במכונת הכתיבה. כשימימה הרגישה שמביטים בה, לירם הסתתר. היא יצאה החוצה וצעקה “ישראל, ישראל, אתה כאן?”, אך נשמעו רק נביחות כלבים. לירם ברח מהמקום וגילה כי אלו היו חבריו לחבורה, שביצעו הטעיה ונבחו כדי לעזור לו להימלט.
למחרת, נועה סיפרה שישראל, מנהל הספרייה, עקב אחריה. לירם לא הבין מדוע ימימה צעקה את שמו של ישראל בלילה הקודם. כעבור שלושה ימים חזרה החבורה לביתה של ימימה. להפתעתם, ישראל פתח את הדלת ושאל בכעס: “מה אתם עושים פה?”. “מה אתה עושה פה?” שאל לירם חזרה. ישראל הסביר כי הוא בנה של ימימה ודרש מהם להפסיק לחפש את ספר התורה, בטענה שהוא אינו קיים ושהם מטרידים את משפחתו.
למרות האזהרה, נריה היה בטוח שישראל מנסה להסתיר מהם משהו. לירם המשיך לעיין ביומנים וגילה שסבו נהג לחפש מידע בבית הכנסת “אהבה ושלום”. הילדים גילו שבית הכנסת סגור מסיבות בטיחותיות, ושיש שמועות על “רוחות” שמרעידות את הספסלים. הם קבעו להיפגש שם ב-17:00 למחרת.
לירם ונריה נכנסו פנימה בזמן שהשאר שמרו בחוץ. בפנים הכל היה מלא אבק, מלבד ארון הקודש שהיה נקי ומצוחצח. פתאום צעק קול מאחוריהם: “עצרו! מי אתם?”. היה זה גבאי בית הכנסת. כשלירם הזדהה כנכדו של יהודה פרץ, הגבאי התרגש וסיפר לו שסבו היה מתפלל בדיוק בכיסא עליו ישב לירם. הוא הוסיף שלשניהם יש את אותה פרשת בר מצווה – פרשת “בשלח”. הגבאי סיפר שיהודה תמיד חיפש את “האמת”.
לאחר שיצאו, אורי שלח הודעה וטען שחסר יומן אחד. דן, אחיו הגדול של לירם, הצטרף אליהם לבית הכנסת ומצא תא סודי בכיסא של סבא. בתוכו היה היומן האחרון. ביומן היה סרטוט של בית הכנסת, כשארון הקודש מוקף בעיגול. החבורה חזרה לארון הקודש, מצאה מגירה נסתרת, ובתוכה התגלה ספר התורה העתיק!.
ברגע השיא, ישראל הופיע מאחוריהם וחטף את ספר התורה. למרבה המזל, המשטרה הגיעה למקום לאחר שהבחינה בדלת הפתוחה. הילדים הצביעו על ישראל וצעקו: “הוא גנב!”. השוטר עיכב את ישראל והחזיר את ספר התורה לילדים.
חברי החבורה החליטו לתרום את ספר התורה לבית הכנסת השכונתי שלהם, “אהבת ישראל”, לעילוי נשמת סבא יהודה. אורי פנה ללירם ואמר: “אני בטוח שסבא יהודה גאה בך. אתה בהחלט גורם לו נחת שם בשמיים”.
