7:30 בבוקר, יום שני בי”ס בן גוריון, נתניה.
זה היה יום רגיל, חבורת מפל”ת הלכה לבית הספר וזה היה נראה שיום הלימודים הארוך הזה לעולם לא יסתיים.
בשעה עשר, בהפסקה, החבורה נפגשה ב”מחנה”.
ה”מחנה” היה בעצם מקום המפגש הסודי של חבורת מפל”ת, הוא היה מעל חדרו של אב הבית: “יוסף”
כדי להגיע לשם היה צריך לטפס על סולם רעוע ולהגיד את סיסמת הכניסה: מפל”ת שולט!
בתוך ה”מחנה” היו ספות ישנות של בית הספר ומחשב ישן של סבא של אבי.
ליאור כבר ישב על הספה הישנה, כשמנחם ואבי נכנסו בסערה.
מה קרה? ליאור שאל
עוד פעם ביטלו את הטיול השנתי, הפעם אנחנו לא מוכנים לוותר, אם בית הספר לא יעשה את הטיול, אז אנחנו נעשה טיול משלנו!
ליאור התלהב מהרעיון של אבי, הוא הציע שיפגשו היום ברחבת בית הספר בשעה שמונה בערב.
הם החליטו בינתיים לא לספר להורים שהטיול השנתי התבטל.
20:00 בערב יום שני
שחר הג’ינג’י הגיע באיחור ואמר: פספסתי משהו?
החבורה כבר היתה רגילה לאיחורים של שחר, הם פלטו אנחת רווחה ונתנו לו כיף.
חייבים להספיק להגיע לאוטובוס של 20:30 אמר ליאור, אחרת ניתקע פה.
איפה אורי כולם שאלו
אורי לא רצה לבוא, הוא השתפן ברגע האחרון, אמר ליאור
לאן נוסעים? שאלו החבורה
זאת הפתעה! אמר ליאור, אנחנו הולכים להנות והמון.
האוטובוס האחרון הגיע, החבורה מיהרה להיכנס פנימה וישבה בספסל האחורי. אחרי שעתיים הם הגיעו ליעד… בחוץ היה שלט גדול: טבריה.
אבי ישר התלהב ואמר:
יואוווו אני מת על טבריה, הייתי פה עם ההורים שלי בחופש הגדול שעבר.
מנחם דווקא לא התלהב, הוא אמר שלדעתו זה מסוכן לילדים בני 10 להסתובב לבד במקום כל כך רחוק מהבית ושאולי כדאי לחזור.
תפסיק כבר לחשוש מנחם! אמר ליאור, זה הולך להיות טיול מהסרטים, רק חייבים למצוא מקום ללון.
יש דשא רך ליד חוף הגיא, נוכל לפרוש בו את האוהלים, ישנתי שם לילה אחד עם המשפחה שלי, אמר אבי.
זה רעיון מצויין אמר ליאור יאללה, נלך לשם ועכשיו.
23:00 חוף הגיא, טבריה
החבורה הגיעה לחוף וליאור מצא דשא רך קרוב ממש לחוף ,הם רצו לשם מהר והתמקמו.
הם אפילו מצאו כמה ענפי עצים והדליקו מדורה קטנה.
אבי זרק כמה תפוחי אדמה עטופים בנייר כסף לתוך המדורה וכולם חיכו שיהיו כבר מוכנים.
לפתע, משב רוח חזק כיבה בבת אחת את המדורה החמימה.
מנחם אמר: מה נעשה עכשיו?!? הייתה לי תחושה כל הזמן שזה ייגמר רע, אמרתי לכם נכון??
תפסיק לקטר, ליאור אמר. אנחנו נצליח להדליק את המדורה שוב רק צריך לחכות בסבלנות, שמשב הרוח ייגמר.
ללא התראה מוקדמת, גשם זלעפות התחיל לרדת.
הפעם, גם ליאור התחיל לפחד.
הם הסתכלו ימינה ושמאלה ולא ראו נפש חיה מסביבם.
כנסו מהר לאוהלים, ליאור צעק, זה המקום היחיד שיגן עלינו מפני גשם הזלעפות הזה.
כולם נכנסו פנימה, הם ישבו אחד ליד השני וניסו להתחמם מעט בשמיכה היבשה יחידה שהייתה באוהל.
פתאום, הרוח העזה כמעט העיפה את האוהל כולו אל תוך מי הכנרת. הם פחדו שהאוהל ייסחף בזרם המים.
הם רעדו מקור.
רעש מוזר נשמע מתקרב אליהם.
אנחנו הולכים למות! צעק מנחם, אמרתי לכם שמשהו יתפקשש
הרעש החל להתקרב אליהם, הם עצמו עיניים בפחד והתפללו שהגשם ייגמר.
מנחם הרגיש יד חזקה על כתפו ופלט צעקה אדירה: אמממממממא!!
מנחם תירגע, זה אני….אבא
בואו מהר לתוך הרכב החמים שלי.
אבל… איך ידעת שאנחנו פה? מנחם שאל
לאחר שאורי שמע בחדשות שסערה גדולה מגיעה לאזור טבריה הוא התקשר אלינו בחשש גדול וסיפר לנו את התוכנית שלכם.
מיד לקחתי את האוטו והתחלתי לחפש אחריכם, האפליקציה ששמתי לך בטלפון בקיץ שעבר, היא זאת שגילתה לי את המיקום המדויק שלכם.
אתם כועסים עלינו? שאל ליאור
רק רצינו לחוות טיול גדול יחד עם כל החברים.
לא, אנחנו לא כועסים אמר גדעון אבא של מנחם אבל בפעם הבאה בבקשה להגיד לנו את האמת, כל עוד תלכו בדרך הישר לעולם לא נכעס עליכם.
