הרב הרצוג בא אליי ואמר לי להתארגן, לא הבנתי מה הוא רוצה, אבל התארגנתי בזריזות ונכנסתי למכונית. שאלתי אותו לאן הולכים ומה עושים. והוא ענה בזריזות: “אנחנו הולכים למנזר מיוחד, שבו יש הרבה ילדים: ערבים, נוצרים, מוסלמים וכמובן יהודים”. והוא המשיך: “נלך לשם ונוציא את הילדים היהודים שהוריהם שלחו אותם לשם בזמן השואה כדי שלא יפגעו, הוריהם נהרגו במלחמה. עכשיו הגיע הזמן לחזור לעם היהודי”. הוא שתק קצת ואז אמרתי:” אהה הבנתי, אבל יש בעיה: איך אתה רוצה להוציא רק את הילדים היהודים?, איך תצליח להבדיל בין הילדים היהודים לבין שאר הילדים?. הרי עברו כבר הרבה שנים מאז…” הרב המשיך לשתוק, ואז אמר:” אתה צודק אבל סמוך עלי”. שנינו שתקנו במשך כל הנסיעה עד שהגענו. נכנסנו למנזר והכל היה מכוער: היה חשוך, כל הקירות היו ריקים ושחורים, מהתקרה נדף מים והכל היה שקט. “זה לא נראה מקום של ילדים ” מלמלתי והרב שתק. הלכנו לכיוון החיצים שהראו את המשרד של אם המנזר. הגענו למשרד , והרב נראה מתוח מאוד אך בטוח בה’. הרב נכנס בדפיקה, ונכנסתי אחריו. הרב אמר בקול שואל:” האם אוכל לקחת את הילדים היהודים?” הנזירה הסתכלה אליו במבט מוזר ואמרה:” לי אין בעיה אבל אני לא בטוחה שתצליח להבדיל בין כל הילדים…” הרב שתק ואמר:” אל תדאגי אני יצליח..” “בסדר” היא ענתה. “להתראות” הרב ענה ואמרתי אחריו. הודנו לה וביקשנו ממנה לכנס את כל הילדים במקום אחד. היא הלכה ליד הרמקול וקראה בקול:” כל הילדים, כל הילדים נא להגיע מהר לבמה. אני חוזרת….” “קדימה הלכנו” היא צעקה לעברנו והתקדמה לעבר הדלת, הלכנו אחריה ושתקנו כל הדרך עד שהגענו לבמה: הבמה הייתה מאוד גדולה אך מאוד מלוכלכת מאוד. מלפניה היו הרבה כיסאות ומדרגות. בבת אחת כל הילדים הגיעו והתישבו בכיסאות. אחרי שכולם היתיישבו הרב עלה לבמה והתחיל לצעוק:” שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד”. לא הבנתי מה הוא עושה אבל הייתי צריך לזוז מהדרך כי המון ילדים התחילו לעלות לבמה ודמעות בעיניהם . פתאום בין רגע כל הבמה החלה להתמלא בילדים שאמנם עכשיו הם לא מחוברים לדת ואינם בכלל יודעים מה זה יהודי, אבל פעם שהיו קטנים לפני השואה הוריהם היו אומרים איתם את הפסוק כל יום לפני השינה , ועכשיו ששמעו שוב את הפסוק המרגש הזה, נזכרו בהוריהם שהיו מקיימים את המצוות יחד איתם. אט אט התחילו לעלות עוד ועוד ילדים קטנים וגדולים כאחד. הרב נתן לאחד הילדים את הכבוד וביקש ממנו לספר איך נזכר. הילד התחיל לדבר תוך כדי בכי ממרר:” אבי ואמי היו משקיעים בי כל כך, אך בגלל המלחמה הם היו צריכים לשלוח אותי לפה. הייתי בסך הכול בן שנתיים ולא זכרתי כלום חוץ ממשפט אחד שהיה חוזר על עצמו שוב ושוב ועכשיו ששמעתי אותו הבנתי שמישהו צדיק בא לפה וישר עליתי לבמה”. הרב הוריד אותו ונתן לו טישו. הרב לקח את כל הילדים וביקש מהם לארוז את דבריהם. הרב הודה לנזירה והלך. הלכתי אחריו והוא הביא אוטובוס והרבה מקום לכל הילדים. במשך כל הנסיעה הילדים דיברו אבל אני והרב שתקנו ושתקנו……….
