ליאורה לומדת לנגן
בירושלים, חיה לה משפחה ענייה- משפחת גונזיליה. לבנות משפחת גונזיליה קוראים ליאורה ועדן, ואמא שלהן היא מיילי. יום אחד כשליאורה ועדן חזרו מבית הספר, כשכולן התיישבו לאכול ארוחת ערב וליאורה התחילה שיחה:
“אמא, היום בבית הספר המורה למוסיקה, גברת נור חילקה לילדים דף שבו כותבים כלי נגינה שרוצים לנגן בו, כתבתי גיטרה. צריך שאחד ההורים יחתום ויאשר לנגן בכלי.” “אה! יש עוד מידע בדף שהמורה חילקה” ליאורה הוסיפה. “ליאורה מתוקה שלי, אני לא יכולה לשלם סכום כסף שכזה” אמרה אמא. “אבל אמא! השיעור בחינם ועל זמן בית הספר! ויש כליי נגינה בחדר שלומדים בו! זה ממש שווה!!” התבכיינה ליאורה. ואמא השיבה: “ליאורה אם זה בחינם ויש כלי נגינה, אז תביאי את הדף שחילקו ואני אחתום”. ולפתע התווסף קל צווחני לדיון, עדן: “גם לנו חילקו דף כזה אבל אני לא רציתי לנגן בכלי נגינה כי זה יותר מידי עבודה וזה נשמע משעמם”. “בנות, תפסיקו רגע, יש לי חדשות טובות! התקבלתי לעבודה מאוד חשובה, אני עכשיו וטרינרית! התחלתי לפני חודש ועכשיו אנחנו יכולות לאמץ כלב!” ליאורה ועדן קפצו מאושר, ושאלו באותו הזמן: “מתי נאמץ כלב? מתי?! מתי!” מיילי הרגיעה אותן מיד: “אוקיי תרגעו, נלך מחר לבחור כלב, על זמן בית ספר, שיעור ערבית. ליאורה, איזו כיתה את?” “אמא, אני ב ג’3 איך את לא זכרת את זה?!” ענתה ליאורה.” סליחה אהובה שלי, הייתי באמצע ראיונות עבודה. אני אזכור לפעם הבאה. עכשיו לכו לצחצח שיניים ולישון! עדן אני כבר אבוא להרדים אותך. אה, ובאיזו כיתה את?! שאלה אמא. “אני בכיתה א’4, ותמהרי אני רוצה לישון!” ענתה עדן בעצבנות.
למחרת:
“עדן! קומי כבר! קומי! אנחנו נאחר. צאי מהמיטה, תתלבשי וצחצחי שיניים! אני לא רוצה לאחר”. צעקה ליאורה, ועדן מהרה לצווח חזרה: ” אני קמה, תרגעי! בכל מקרה אמא מסיעה אותנו לבית הספר.” עדן זה לא עובד ככה! אמא נוסעת לעבודה שלה וזה בכיוון השני זה אומר שנלך ברגל. בכל מקרה זה לא רחוק מפה, אני אפילו מוכנה לעשות לך חלק מהדרך שק-קמח.” אמרה ליאורה. “יש! אז אני מוכנה לקום עכשיו, אבל רק כי את עושה לי שק-קמח.” אמרה עדן. הן התארגנו אמרו שלום יצאו.
כאשר הגיעו לבית הספר, המחנכת של ליאורה בדיוק הקריאה שמות:
“…ליאורה גונזיליה? הבאת את הדף של כלי הנגינה?”
“כן הבאתי”.
” שתדעי ליאורה, שלשיעור הראשון והשני לא צריך גיטרה, אך בשיעורים הבאים את תצטרכי גיטרה משלך, אוקיי? ווידאה המורה ליאת.
“אוקי” ענתה ליאורה.
וכשהגיעה המחנכת של עדן לשמה, ושאלה אותה אם הביאה את הטופס, ענתה עדן:
“אני לא רוצה לנגן בכלי נגינה, אז לא הבאתי את הדף הזה. זה ממש מוזר ומשעמם, והמון עבודה. אז כל מי שכן החליט לנגן, שתדעו שאתם מוזרים”
“עדן! מה זה הדיבור הזה, לכי לאחותך ותביאי לי פתק שהיית שם! “צעקה שרה .
כשעדן נשארה בכיתה של ליאורה כעונש, הילדים שלמדו גיטרה בדיוק הופיעו לראשונה מול הכיתה.
וכעבור שנה, ליאורה עברה שלושה טקסים, כשבכל טקס היא וחבריה ניגנו שלושה שירים בכל טקס. בסוף הטקס השלישי ניגש המורה לגיטרה אל ליאורה ואמר לה שאם תתמיד לנגן היא תהיה נגנית מקצועית כשתהיה גדולה. וכך היה.
הסוף
