לחלום או לא לחלום

הדר ברק ו2

מורשת משה רמת גן

מחנכת- שני ברק

רכזת שפה-מרום אילנה

לחלום או לא לחלום –

“מיס דוקרג הצעירה!” אמר מר אלטרמן הקים אותה וגרם לה להתאוששות מהירה מהשינה. “אני מקווה שישנת טוב” אמר ומבט חודר על פניו. לינוי התאמצה לפתוח את עיניה ונאבקה בכאב מוחץ. אורות הפלואורסנט הבוהקים העצימו את כאב הראש שהלם ברקותיה. “זה לא יקרה שוב אדוני” אמרה בקול קצת רועד וקיוותה למחילה. היא התכווצה תחת מבטיהם של חבריה לכיתה. היא אספה את שיערה החום, שהיה באורך הכתפיים, בתקווה שהילדים בכיתה יסירו את מבטם ממנה. בדיוק מצומת לב כזאת ניסתה להימנע בכל כוחה. לכן גם לבשה בגדים בצבעים דהויים ונבלעה בכיסא שלה, מוסתרת בעזרת התלמידים האחרים מהמורה, שהיו גבוהים ממנה. זו הייתה הדרך היחידה לשרוד כתלמידת יסודי בת אחת עשרה. לינוי תלשה לעצמה ריס – הרגל עצבני. וכשסוף סוף נגמר הלימודים הודתה על כך. היא צעדה על שביל האבנים בדרכה הביתה ואז הרגישה במשהו שאומר לה לעצום עיניים ולהרדם לצד עץ אלון. עצמה את עיניה וכשפתחה לא הייתה באותו המקום. היה זה יער שקט שחור עם טיפה אור. על יד היער היו פרחים וחיות קטנות שמעולם לא ראתה. “שלום” ילד שנראה בגילה עמר מאחוריה, היה לו גוון עור לבן נמשים ושיער חום בלונד אוזניו היו מחודדות. “מי אתה?” שאלה. “אני הוא שומר היער קוראים לי דראגו, אני אלף, מה שמך?”. “לינוי” ענתה קצת בביישנות “אני הגעתי לפה רק עכשיו” הסבירה לו “איפה אני נמצאת?”. “את נמצאת באזור השמימי” ענה לה דראגו וחייך מעט “את בטח חדשה פה בואי אני יעשה לך סיור” “כן” הם צעדו לעבר כפר קטן שהיה נראה יפיפה, קישטו את הכפר עצים ופרחים זקנים מבוגרים וילדים אך לא הבינה איפה היא. דראגו.. היא הרגישה שהיא צריכה לספר לו..”דראגו..” “כן?” “אני צריכה לספר לך משהו…אני לא מהאזור, אני לא מהאזור הזה בכלל..אני באה ממקום שקוראים לו כדור הארץ” לינוי ניסתה שלא לבכות היא, רצתה לחזור הביתה. “אני מבין..איך הגעת לפה בעצם?”. “אני הייתי בדרך הביתה עצמתי עיניים ו.. הגעתי לפה”, “יש לי רעיון,בואי איתי” “לאן הולכים?” “לאלפית החכמה”. וכשהגיעו הבחינה בדראגו והיא שמה לב שהוא מסמיק טיפה. “הכל טוב?” שאלה “כן…זה פשוט שאני לא רגיל להרפתקאות כאלה”. “דראגו!!” צעקה אישה זקנה עם חיוך רחב על הפנים “שלום, אני רואה שאתה מחפש אותי? ומי זאת שהבאת איתך? חברה שלך?” הוא נהיה אדום “זאת לא חברה שלי!…אנחנו סתם ידידים” לינוי הרגישה את ליבה מתמלא בסומק. “מה אתם צריכים חמודים שלי?” שאלה האישה הזקנה “שיקוי קפיצה בין עולמות” אמר לה דראגו. “אין בעיה אבל אני צריכה קצת עזרה בהכנת השיקוי” “נעזור לך!” לינוי ודראגו אמרו יחד. “ירקות מוזרים, עיני ערפד, קליפת עור של זאב…הנה! נערבב הכל…מוכן!!” היא הושיטה ללינוי את הבקבוקון ואמרה: “תשתי לגימה אחת ותחשבי על המקום שאת רוצה להגיע אליו” “תודה רבה לך!”. “הנה עכשיו תוכלי לחזור לביתך” הביט בה דראגו. “תודה” אמרה לינוי וחיבקה אותו חזק “אני אתגעגע” “גם אני היה נחמד להכיר אותך לינוי”

לינוי חשבה על ביתה ולפתע הופיעו נצנצים בכל מקום ואור גדול ובוהק שלח אותה לדרכה.

לינוי פתחה את עיניה והבינה שכל הזמן הזה ישנה. מרחוק ראתה את ביתה והבינה: החלומות הם  כלי עזר העוזרים לנו להתמודד עם הרגשות שלנו והבעיות שלנו.. ומקרבים אותנו לדברים המשמחים אותנו וגורמם לנו להיות מאושרים.