להציל את המכשפות/שני פרדמן
כתבה: שני פרימן כיתה ו1
בה”ס אור תורה תל מונד
רכזת: רינת חגבי
מורה: גלית גיל
הייתי רק ילדה קטנה, גרה בבית קטן. יש לי רק אח אחד. אבל זה העניין. זה הסוד הכי גדול של המשפחה שלי. אנחנו לא כמו שאר המשפחות בבית הספר שלי. אמא שלי היא הבעלים של
אמ”ק, אגודת המכשפות קלארקסוויל. כן. זה נכון. היא מכשפה. ונחש מה? גם אני
הנה איך זה עובד. סבתא שלי הקימה את החברה. זה היה בגלל שהיו מכשפות רבות בלי מקומות עבודה, כי חנויות וכאלה לא יכלו לקחת אותן. אז היא החליטה ליצור להם מקום עבודה. לכמה מכשפות היה עבודה בהכנת שיקויים, חלקן היו יותר אנשים פיננסיים, והן עסקו בכסף, וחלקן רק רצו להיות אנשי תחזוקה. אבל בדרך זו, לכל מי שרצה, הייתה עבודה משלו. ברגע שסבתא שלי התבגרה מכדי להמשיך את העסק,
אמא שלי ניהלה את אותו.
החלטנו גם לא לספר לאף אחד אחר שאנחנו מכשפות. התברר שזה היה מועיל כשהייתי צריכה להפסיד יום לימודים כי הייתי צריכה לעזור במטה. הצלחנו למצוא את התירוץ שחליתי בשפעת. אם היינו מספרים למישהו, הם היו יכולים להעליב אותנו תוך שנייה. אבל לא עשינו זאת. הסוד שלנו בטוח, כפי שהוא צריך להיות.
עכשיו, כשאני בת שתים עשרה, אני מתחילה לעבוד יותר במיטה. התפקיד שלי הוא להכין שיקויים לקשישים. זה כיף, אבל לפעמים זה יכול להיות קצת גס. כלומר, האם תרצה להכין שיקוי כדי להיפטר מהקרחת? אבל כמו שאמרתי קודם, זה יכול להיות גם כיף. אני תמיד מרגישה טוב לעזור לאנשים מבוגרים. היום הוא אחד מהימים הרבים שבהם אני צריכה להפסיד את לימודים בבית הספר כדי ללכת לעשות את ההכשרה שלי כמכשפה. ברגע שאסיים עם האימונים, אעשה זאת
אתחיל לעבוד במשרה מלאה בהכנת שיקויים לקשישים. כל מה שנותר לי לעשות הוא לגשת למבחן הסופי. כשאני מגיעה למפקדה זה שקט מאוד. שקט מדי.
אני פונה בפינה לכיוון המשרד של אמא שלי, אבל היא לא שם. גם לא המדריך שלי. אני מתחילה להיות עצבנית. איפה כולם? “שלום,” אני קוראת. “מישהו פה?” שתיקה. זה לא טוב. לא טוב בכלל. ואז זה התברר לי. אם אין כאן אף אחד אחר, עליי מוטל התפקיד למצוא אותם.
*************************
אני מתחילה בבדיקת המקומות הסבירים ביותר ,אבל הם לא שם. אני מורידה את הראש שלי. לעולם לא אוכל לעשות זאת. אני רק ילדה קטנה, מנסה להציל את החברה של כל המכשפות! זו לא העבודה בשבילי. ואז לפתע, להפתעתי הגדולה ביותר, אני רואה בובה קטנה מנופפת אלי מהרצפה. מה? חשבתי. בובות לא זזות. אני מסתכלת שוב, ו–מה? זאת אמא! אבל למה היא כל כך קטנה? היא מסמנת לי להביא פיסת נייר ועיפרון. אני מוסרת לה אותם והיא מתחילה לכתוב.
כולנו היינו בחדר הראשי, ואז שמענו בום!
שאיפה של עשן יורדת ומכווצת אותנו לגודל של
עפרונות! שיקוי מתכווץ התפוצץ, ואנחנו תקועים
!אנחנו צריכים שתכין שיקוי שהופך אותנו לגדולים יותר, ומהר“
בסדר אני חושבת. כמעט סיימתי עם האימונים שלי. אני חושבת שאני יכולה לעשות את זה.
אני אוספת את המצרכים שאני צריכה, ומתחילה לבשל.
זה לא שיקוי חדש עבורי, כי היו פעמים רבות שבהן אנשים מבוגרים נכנסו, שרצו להיות גבוהים יותר. אני מסיימת להכין את המרקחת, ועוצרת את נשימתי, כשכל אחד מהעובדים לוגם. לאט אבל בטוח, הם מתחילים לצמוח בחזרה לגודל הרגיל שלהם. יש! עשיתי את זה! הצלתי את המכשפות!
מגישה- שני פרדמן
כיתה ו’1 בי”ס אור תורה תל מונד
