יום אחד הלכתי לחברה וראיתי משחקים שתמיד רציתי מאוד, אבל לא קנו לי.
חברה שלי הציעה שנתקשר לאמא שלי.
״אמא, אפשר את הטלפון?״
״כן,״ ענתה אמא של חברה שלי.
והתקשרנו יחד לאמא שלי.
כשאמא שלי ענתה לטלפון, שאלתי אותה:
״אמא, אפשר בובה כמו של חברה שלי?״
״למה את רוצה את הבובה הזאת?״ שאלה אמא שלי.
״כי אני אוהבת את הבובה הזאת ואני רוצה כמו של חברה שלי,״ עניתי.
״יהלי, לא כל מה שיש לאחרים גם אנחנו צריכים. אנחנו צריכים לדעת להסתפק במה שיש לנו.״
הסכמתי עם אמא, אבל הייתי קצת עצובה, כי עדיין רציתי את הבובה.
בלילה, אחרי שחזרתי הביתה, ישבתי עם הבובה שלי והסתכלתי עליה. חשבתי על מה שאמא שלי אמרה. בהתחלה לא הבנתי למה היא לא מוכנה לקנות לי את הבובה של חברה שלי, אבל אז, תוך כדי ששיחקתי עם הבובה שלי, הבנתי שאני אוהבת אותה ממש. היא הייתה שלי, ואני לא צריכה את של חברה שלי כדי להרגיש טוב.
ביום למחרת חזרתי הביתה ומצאתי את אמא שלי במטבח. החלטתי לספר לה איך הרגשתי.
״אמא, חשבתי על מה שאמרת לי אתמול, ואני מבינה אותך. יש לי את הבובה שלי ואני אוהבת אותה. אני לא צריכה את של חברה שלי כדי להיות מאושרת.״
אמא שלי חייכה אליי ואמרה:
״אני שמחה לשמוע, יהלי. לפעמים זה קשה לראות את כל מה שיש לאחרים, אבל חשוב לדעת להעריך את מה שיש לנו ולהיות מרוצים מזה.״
בדיוק אז אבא שלי נכנס הביתה ונאנח בקול רם.
״אוףףף…״ הוא אמר. ״נגמר החלב, אין עוגיות, ואין כלום מתוק. איך אני אמור לשרוד ככה?״
אני הסתכלתי עליו וחייכתי.
״אבא,״ אמרתי לו ברצינות, ״לא כל מה שיש לאחרים גם אנחנו צריכים. צריך לדעת להסתפק במה שיש.״
אבא הסתכל עליי בהפתעה ואמר:
״רגע… את לא זאת שרצתה את הבובה של חברה שלך אתמול?״
״נכון,״ עניתי, ״אבל עכשיו הבנתי. יש לך תפוח במקרר וזה מספיק.״
אבא צחק ואמר:
״טוב, נראה לי שלמדתי היום שיעור חשוב מילדה קטנה.״
ואז הוא לקח תפוח, קרץ לי ואמר:
״צודקת, יהלי. לפעמים המועט הוא בדיוק מה שצריך.״
ואני חייכתי לעצמי, כי הבנתי שלא רק אני למדתי להסתפק במה שיש.
