“יוסף! יוסף!” קול קרא מאחורי, וראיתי את מוישל’ה מגיח מבין עצי היער הסבוכים , מתנשם ומתנשף. “זה מכתב מאימך!” הוא אמר בבהלה, והביא לי דף מקומט ומלוכלך.
פתחתי את המכתב בבהלה, ובתוכו היה כתוב בכתב לא ברור ומוכתם בדמעות.
יוסף בני היקר,
הבוקר נכנסו הבייתה שני חיילים נאצים ולקחו את אבא.
אבל אל תדאג אתה מכיר את אביך הוא ישרוד.
באהבה אמא.
קראתי את המכתב כמה פעמים כדי לוודא שאני לא מדמיין את מה שכתוב בתוכו,
אני לא מאמין הם לקחו את אבא, אבל ‘הוא ישרוד’ זה מה שיש לאמא להגיד?!
אבל לא כעסתי על אמא ידעתי שזה יותר קשה לה מאשר לי
מוישל’ה קרא את המכתב מאחורי, הסתכל עלי, לראות איך אגיב, ואז לאט לאט הוא אמר:” אני מצטער יוסף” הנהנתי.
ואז לאט לאט כושר הדיבור חזר אלי וגימגמתי “ז… זה… בס-“
קול של גרירת רגלים קטע אותי, הסתובבתי ולא האמנתי אבי ועוד חמישים יהודים בערך הובלו בחושך על ידי 100 חיילים נאצים, הם ראו אותנו ובחיוך מלגלג כיוונו את נשקם לעברנו, הרמנו ידיים מיד ועד מהרה הובלנו על ידי שלושה נאצים שנשקם מכוון אלינו.
קרו הרבה דברים בחודשיים האחרונים, כשהגענו למחנה, הנאצים סידרו אותנו בשורה ארוכה, והתחילו למיין אותנו מי ילך לימין, לרכבת, ומי ילך שמאלה למחנה העבודה, נצמדתי לאבי וראיתי שמוישלה בדיוק ממוין, נבהלתי ראיתי שהנאצים שולחים אותו ימינה – לרכבת.
תורי התקרב, התפללתי שאצא מזה בחיים. אחרי שמינו את אבי שמאלה הגיע תורי, הנאצים התלבטו זמן מה, ולבסוף נאצי אחד צעק “שמאלה!” לא התעכבתי ורצתי מהר אל אבי, חיבקתי אותו חזק וקיוויתי לא להיפרד ממנו שוב, אך נאצי אחד שבא אחרינו תקע את רובהו בנינו ונאלצנו להיפרד.
החודשים הבאים היו החודשים הגרועים בחיי. עבדנו מזריחת החמה ועד שקיעתה. קיבלנו חצי פרוסת לחם עבשה פעמים ביום, בבוקר ובערב. התנאים היו מחרידים, ישנו 12 איש בצריף אחד קטן על הרצפה הקרה.
כעבור חמישה חודשים נימאס לי מכול זה, רציתי לברוח אך זה לא היה כל כך קל, בכול מקום היו נאצים שאם ראו יהודי לא במחנה העבודה לא היו מהססים להורגו, וכלביהם הרצחניים היו צמאי דם לא פחות.
תכננתי את הבריחה עם אבי, שקדנו על כך שבועות רבים ולאט לאט התקרב יום הבריחה.
בליל הבריחה הייתי לחוץ מאוד, ידעתי שאם ניתפס – ניהרג.
בחצות אבא ואני יצאנו מהצריף בשקט מוחלט נזהרים שלא להשמיע קול, ליבי פעם בחוזקה עוד רגע נגיע לחומה, טיפסתי מעליה ופתאום שמעתי צעקות בגרמנית: “תפסו אותם!” הסתכלתי אחורה ולא האמנתי למראה עיני 3 נאצים חמושים טפסו באבי שניסה להימלט מאחיזתם.
“רוץ!” צעק אבי אבל לא יכולתי להשאיר אותו שם, רציתי לחזור אליו אך אבי צעק יותר חזק
“רוץ!” בעוד הנאצים גוררים אותו לתוך הלילה.
רצתי מהר ככל יכולתי ידעתי שהנאצים לא יוותרו עלי כל כך מהר.
לקראת הזריחה הגעתי לכפר קטן, דפקתי בדלת הראשונה שראיתי אחרי כמה דקות של דפיקות
איש נמוך ושמנמן לבוש בחלוק לילה פתח את הדלת “עוף פה קבצן!” הוא שאג וטרק בפני את הדלת.
הלכתי לבית השני ודפקתי בדלת בהיסוסו כבר בדפיקה הראשונה פתחה בפני את את הדלת אשה זה וחיוורת והכניסה אותי בלי שאומר מילה אחר כך היא שאלה אותי “אתה יהודי?” ועניתי לה “כן, קוראים לי יוסף והצלחתי לברוח מהמחנה” היא הביטה בי במבט חטוף ואז הכניסה אותי דרך דלת סודית בקיר שם עמדה אימי שהסתכלה עלי.
נתתי לאימי חיבוק גדול וכך עמדנו שעה ארוכה. התחבאנו שם עד סוף המלחמה, אז יכולנו לצאת לחופשי.
הדבר הראשון שעליו חשבנו היה ללכת למחנה ולחפש את אבא, אחרי הליכה קצרה ראינו אותו רץ אילנו מאושר כולו ובידו 3 דפיי נייר. התקרבנו אליו, והוא הראה לנו את שלושת הדפים,
הם היו כרטיסי נסיעה לארץ ישראל!
