להיות חבר טוב

להיות חבר טוב
מאת: אמיתי יריחובר, כיתה ג’1
היה היה פעם ילד קטן ונחמד בשם מאיר. הוא כל היום היה נשאר בבית שלו לבדו
ולא היו לו חברים. הוא חשב לעצמו “אני כל כך רוצה ללכת לבית ה ספר אבל להוריי
אין כסף” והיה מאוד עצוב. כשהיה בן 13 ,בדיוק כשעמד לחגוג בר מצווה, הוריו
נפטרו בפתאומיות והוא נותר לבד בביתו העלוב והמלוכלך.
הוא חי לבד במשך כמה חודשים, עד שיום אחד הטלפון בבית צלצל . מאיר ענה ובצד
השני נשמע קול מוזר מאוד של איש זר ומסתורי. היו מלא קולות רקע וקולו של הזר
פתאום נשמע חזק מאוד, כמו צעקה.
מאיר נבהל וניתק מיד את הטלפון, הוא אסף את אופניו ורכב עליהם במהירות עד
לחוף הים בתל אביב. הוא החליט לשכב על החול והתחיל לחלום ולדמיין את החיים
שהיה רוצה שיהיו לו: הוא דמיין שיש לו משפחה אוהבת, בית נקי ונעים, והוא מוקף
בחברים קרובים איתם הוא מדבר ומשחק כל יום. ככל שהוא דמיין את חייו לפרטי
פרטים כך הוא התחיל לאט לאט להירדם. הוא ישן זמן רב כנראה כי כשהתעורר כבר
היה חושך בחוץ וכל האנשים שהיו מסביבו על החוף כבר חזרו לבתיהם.
מאיר הרגיש כל כך עצוב, מיואש ולבד בעולם, במיוחד כשהבין שהחלום המקסים
שחלם היה רק חלום. פתאום הגיע ילד ושמו יואב וניגש למאיר. יואב אמר למאיר:
“היי, איך קוראים לך?”. מאיר ענה: “אני מאיר”. הם הכירו אחד את השני, אט אט
יואב הבין שמאיר הוא ילד יתום. מאיר ויואב התחברו ושיחקו הרבה יחד. יואב מאוד
חיבב את מאיר ורצה לעזור לו ולכן הוא הציע שמשפחתו תאמץ את מאיר. מאיר היה
ממש מופתע ואפילו חשב שהוא חולם ולפתע הבין שזה לא חלום. יואב מיד ביקש
מהוריו שיפנו לעירייה כדי לאמץ את מאיר אבל התיק שלו עם כל המסמכים הלך
לאיבוד. עובדי העירייה התחילו בחיפושים אחר המסמכים החסרים ומצאו במחסן
העירייה תיק מלא מסמכים של מאיר ומשפחתו. עובדי העירייה גם בדקו שאין למאיר
קרובי משפחה שירצו הם לאמץ אותו, אך לא מצאו כאלה. מאיר היה באמת ילד בודד
בעולם.
בסופו של דבר, הוריו של יואב אימצו את מאיר למשפחתם. הם חיו באושר כמה
חודשים, אך יום אחד יואב ומאיר שיחקו בפיפ”א ומאיר שיחק באגרסיביות ובטעות
שבר אגרטל בלי שיואב ראה. מאיר נלחץ ורץ לחדר שלו ואמר לעצמו “אוי לי שברתי
את האגרטל של אמא ואבא הם בטח לא ירצו אותי יותר ואני אצטרך לחזור לבית
שלי ולגור לבדי”. הוא בכה ובכה ולא הצליח להפסיק מרוב שהוא היה לחוץ ומבוהל.
יואב נכנס לחדר ושאל את מאיר “לאן ברחת?”. עיניו של מאיר היו אדומות ונפוחות
מרוב בכי והוא ענה “שברתי את האגרטל האהוב על אמא. אני מפחד שהיא לא תרצה
שאמשיך לגור בבית ושהיא תשלח אותי חזרה לבית המלוכלך שלי. ואולי יותר גרוע,
לבית היתומים”. יואב הסתכל על מאיר בתדהמה וחייך אליו “על מה אתה מדבר?
אתה שלנו ובחיים לא ניתן לך ללכת”. לא נדרש ה רבה כדי שמאיר יבין שהוא חלק
ממשפחה חמה שאוהבת אותו ושהם לא יעזבו אותו לעולם