לא תמיד הכל איך שמצפים
מאת: מוריה ליבזון
שלום, שמי מוריה ואני בת 10. אני רוצה לספר לכם את הסיפור שלי, שקרה בעקבות המלחמה. לפני שאני אתחיל את הסיפור, תחזרו רגע אחורה, לפני שנה או שנתיים כמו בכל שנה, מדברים על מלחמות שקרו לנו בהיסטוריה ועל ניסים שה’ תמיד עשה לנו. כמובן, שאף פעם לא חשבנו שהדור שלנו שבו אנו חיים תהיה במלחמה, וגם לא ידענו איך זה מרגיש? הסיפור שלנו מתחיל כאן.
עברו ימי סוכות והגיע שמחת תורה. כמו בשאר השנים כולם ציפו לחג כיף, עם הרבה ממתקים (והרבה חורים בשיניים). אני, כבר התחלתי לארגן את הממתקים שלי ואת כל שאר הדברים. בערב שמחת תורה היה טוב ורגיל. למה אני מתכוונת? אני מתכוונת לזה שהיו הקפות כרגיל וקצת ממתקים פה ושם. לא התאכזבתי שלא קיבלתי הרבה ממתקים כי ביום שמחת תורה אני מקבלת הרבה יותר ממתקים ובזה הייתי בטוחה, אלא שטעיתי.
הגיע הבוקר ואני כבר לא יכולה לחכות. התעוררתי יחסית מוקדם, ולבינתיים עשיתי מה שמתחשק לי. אין לי מושג למה אבל בדיוק שיחקתי במשהו ועשיתי רעש, ופתאום התחיל רעש שנשמע כמו אמבולנס. מסתבר שזה בכלל לא היה אמבולנס, אלא אזעקה. אני לא יכולה לתאר מה שהלך. הייתה אזעקה, ועוד אחת ועוד אחת, וזה פשוט לא נגמר. כל התכנונים שלי לחג כמו: לשמוח, לקבל ממתקים, וכמובן להנות, הלכו לפח. במקום זה אחרי שעה ארוכה שאבא שלי היה בטלפון, קראו לו להתגייס. הוא פשוט היה צריך ללכת (יותר נכון לנסוע) ובקושי היה לו זמן לארוז. אחותי, שהיא מפקדת בצבא גם נשארה עם טלפון דלוק רוב הזמן. איכשהו החג עבר, ויכולנו להתחיל להקשיב לחדשות. כולם עכשיו ידעו דבר אחד, אנחנו במלחמה!!!!!
אי אפשר להאמין שזה באמת קורה, רק לפני שנייה דיברנו על מלחמות בבית ספר, ולא חלמנו שלנו שיקרה דבר כזה. עכשיו אנחנו יודעים איך זה מרגיש. בהתחלה, ביום ראשון לא היה לימודים, פחדו שיהיה עוד אזעקות. מה לעשות, היה צריך להמשיך ללמוד אז חזרנו לזום. זה ממש מבאס, עד שסוף סוף סיימנו עם הקורונה והזומים וחזרנו לשגרה צריך היה שוב לחזור לזום. לגבי אבא שלי, אתם לא צריכים לדאוג, הוא מידי פעם חזר לבקר עם נשק. לשמחתי עכשיו אחרי הרבה זמן הוא סוף סוף חזר הביתה לכמה זמן. אני התחלתי להגיד פרק תהילים אחד או שניים מידי יום, ביחד עם אמא שלי ואח שלי.
כרגע אנחנו לא כל כך מרגישים מלחמה אבל יש אנשים שממש מרגישים את זה. לדוגמא: האנשים שנלחמים בעזה, והמפונים. בהתחלה כולם חשבו שכיף למפונים, הם נמצאים במלון, והכל כיף וטוב, אבל האנשים שחושבים ככה טועים. להיות תקוע במלון ל-3 חודשים? זה הגיוני? זה איך שהמלחמה המשיכה מלא זמן.
יום אחד בבית ספר אחרי הרבה זמן שלא היו אזעקות, הייתה אזעקה אחת, וזה היה בזמן שאף אחד לא ציפה לזה ולא חשבו שיהיו עוד אזעקות. הכיתה שלי למזלנו שמעה את האזעקה וירדנו הכי מהר שאפשר.
נכון לפעמים שואלים מה זה בדיוק מלחמה ואיך מרגישים בה, אז כאן בסיפור אתם קיבלתם את התשובה. עד היום, עדיין יש לנו מלחמה ולא יודעים מה יקרה. אני מתפללת להצלחת החיילים והשבת החטופים.אנחנו אומרת את התפילה לשלום החיילים ובטוחות שעם ישראל ינצח גם במלחמה הזו.
“עם ישראל חי!
שם: מוריה ליבזון בי”ס: חורב בנות יסודי שכונה: קטמון עיר: ירושלים
