לא רק שם של חיה
“דניאל, מה נשמע?” שאלתי את חברתי.
“סבבה, איך היה לך המבחן? לא הספקתי לדבר איתך, הייתי צריכה לצאת בזריזות מביה”ס כדי להגיע לספריה לפני שתיסגר…”
לא חדש לי שדניאל תולעת ספרים רצינית. כל יומיים היא הולכת לספריה…זאת דניאל.
לפעמים היא קצת חופרת.. אבל אני מתה עליה. היא תמיד לצידי כשאני צריכה אותה.
“המבחן לא היה משהו… כי…”
דברי נקטעו כשאבא, אמא ונטע, אחותי הגדולה, פרצו לחדרי בסערה.
“טוב, דניאל, אני חייבת לנתק. להתראות.”
“להתראות” היא ענתה.
נבהלתי מאוד. למה הם כל כך נסערים? מה כבר קרה?
לפני שהספקתי לשאול, אמא אמרה:
“מאיה, מתוקה שלי, אנחנו צריכים לדבר איתך על משהו.”
“אה… אה.. לנטע, לנטע שלנו יש… סרטן.”
לפתע, פניי הפכו מאדישות למבוהלות. עיניי הוצפו דמעות כמו אוקיינוס.
“סרטן?? לנטע?? איך זה הגיוני??”
“אנחנו גם עוד לא מעכלים.” אבא ניסה להרגיע אותי, אך הוא נראה חושש מתמיד.
“זה לא נכון! זה… זה סתם סיוט! אני עכשיו אתעורר!” צבטתי את עצמי בכף היד, אך הרגשתי את הכאב. את האמת, הרגשתי כאב יותר בלב מאשר ביד.
קפצתי אל המיטה ונכנסתי בתנוחת עובר תחת השמיכה.
לאחר כמה שניות רצתי וחיבקתי את נטע. “אני אוהבת אותך”
“אני גם, מאיוש שלי” היא ענתה.
מפניי זלגו דמעות ללא הפסקה. עד שעיניי נעצמו.
