בתקופה שבה שלטו הבריטים בארץ, הרבו הערבים לפגוע ביהודים וברכושם. הבריטים, שאמורים היו לפקח על החוק והסדר בארץ, מצידם נמנעו מלהתערב במתרחש. המצב התדרדר עד שבשנת תרפ”ט התחוללו פרעות קשות בארץ והישוב היהודי נקלע למשבר גדול. הרב קוק, שאהב כל יהודי כנפשו, התעלף מיד כששמע על האסון הכבד.
באותם ימים נערך כינוס של ראשי השלטון היהודי. אל האירוע הגיע גם צ’ארלס לוק, מנכבדי השלטון הבריטי בארץ. לוק נכנס אל האולם בגב זקוף ובמבט גאה, לבוש במדים ומעוטר בדרגות מכובדות. הוא עבר בין ראשי היהודים, וכולם בלית ברירה לחצו את ידו. כשהגיע אל הרב קוק הוא הושיט את ידו והמתין ללחיצת ידו של הרב. אך ידו של הרב לא הורמה לקראת לוק. ולא זו בלבד, אלא שהרב גם פנה אליו בתקיפות: “ידי לא תלחץ את ידו של מי שמפקיר את אחי היהודים!”
עמידתו האיתנה והגאה של הרב קור הרשימה את הנוכחים באולם. כולם הרגישו שראוי להעמיד את הבריטים במקומם ולהוכיח אותם על עמדתם, הפוגעת בשלום היהודים.
באותם ימים נערך משפט ובו ביקשו הבריטים לקבוע למי שייך הכותל המערבי. היהודים טענו שהמקום הוא שריד בית המקדש ולכן זכותם להתפלל בו כרצונם, ואילו הערבים טענו שהם ראויים להיות בעלי המקום. כדי להכריע בשאלה, הוקמה ועדת חקירה. אל הועדה הוזמן הרב קוק כדי לחוות את דעתו בעניין.
הרב פנה אל יושב ראש הועדה ואמר בהחלטיות: “אינני מבין מה פשר הקמת ועדה שתבחון את הבעלות על הכותל. מניין לכם הסמכות לקבוע למי הכותל שייך? הקדוש ברוך הוא ברא את העולם כולו ומסר לעם ישראל את ארץ ישראל ובתוכה את הכותל המערבי. שום ועדה ושום חקירה לא תוכל להפקיע את זכותנו על הכותל!”.
הערבים לא חדלו ממאמציהם לבטל את בעלות היהודים על הכותל. הם דרשו מהיהודים לחתום על “כתב ויתור” שבו הם מצהירים כי הם מוותרים על הזכות להתפלל בכותל. הערבים אף איימו לפרוע ולפגוע ביהודים אם לא יחתמו על כתב הויתור. בעקבות כך, הגיעה אל הרב קוק משלחת וביקשה בדחיפות: “אנא, חתום על הויתור. ללא חתימתך נשקפת סכנה גדולה לחיי היהודים!”.
גם אז עמד הרב קוק בנחישות על עמדתו וסרב לחתום על כל ויתור. עמדתו הייתה נחרצת: “הכותל, כמו ארץ ישראל כולה, ניתן לישראל במתנה מאת הקדוש ברוך הוא. בשום אופן לא נוותר על המתנה היקרה!”.
