זה היה יום ממש חם, ישבתי בחדר ופרקתי את הארגזים, אמא קראה לי מהמטבח: “אלון בוא לאכול”, “טוב” קראתי לעברה והלכתי למטבח. התחלתי לאכול כשלפתע אבא, אורי ותמר נכנסו לבית עם שקית קניות. “קנינו אוכל למחר לבית ספר”. נזכרתי שמחר זה יהיה היום הראשון שלי בבית ספר “אבני החושן”. “אמא, אפשר מחר לא ללכת לבית הספר? הם כבר באמצע השנה”, שאלתי את אמא. היא הסתכלה עליי ואמרה: “לא, אתה צריך ללכת להכיר חברים חדשים”. פיניתי את הצלחת שלי לכיור והלכתי לחדרי. שמעתי את אמא צועקת לעברי “לילה טוב”. סידרתי תיק ושכבתי על המיטה שלי. חשבתי איזה יום מטורף, עברנו מבאר שבע עד לשוהם וכבר מחר אני ותמר הולכים לבית הספר, ואורי לגן. עצמתי עיניים ונרדמתי.
“יאללה קום! אתה תאחר לבית הספר כבר ביום הראשון” אמא העירה אותי. הגענו לבית הספר בדיוק בצלצול שמבשר על תחילת היום. נכנסתי לכיתה שלי, והמורה אמר לי לשבת ליד יאיר, התיישבתי לידו. בהפסקה, אייל, שישב מאחוריי בכיתה, אמר לי: “אתה תתחרט על זה שאתה יושב ליד יאיר”. “אני מעדיף לשבת לידו מאשר לידך” עניתי לו, והלכתי. אחרי שלושה שיעורים הגיע השיעור השביעי והאחרון, שיעור אומנות. אחרי שסיימתי להכין מגירה מנייר מקופל, אייל זרק לעברי פתק שבו היה כתוב: “בסוף השיעור בוא אליי”. המורה ראתה שאני קורא את הפתק והוציאה אותי החוצה מהכיתה. יצאתי, ואייל הצטרף אליי ואמר לי בשקט: “אתה ילד חדש אז אתה חושב שאפשר להלשין עליי”. “האמת שכן. מה תעשה לי?”, אמרתי בגבות מורמות. ולמרות שכן קצת פחדתי ממנו עשיתי כאילו אני לא מפחד ממנו. המורה יצאה מהכיתה ואמרה לי “לא לשלוח יותר פתקים”. התעצבנתי עליה ממש. חזרנו לכיתה ואייל אמר לי בשקט, “מחר אתה תראה מה אני יכול לעשות לך”. נגמר השיעור ואבא הסיע אותנו, הגענו. שכבתי על המיטה שלי, ונרדמתי. בבוקר, ישר שהתיישבתי במקומי הרגשתי חבטה עזה בפרצוף, הסתכלתי למעלה וראיתי את אייל עם אגרוף מונף באויר. כל הכיתה השתתקה. הרגשתי שיורד לי דם מהשפה העליונה. התחלתי לבכות. המורה נכנס וראה אותי, שאל מה קרה וסיפרתי לו הכל. הוא אמר לי לשטוף את הפנים, וגם הוציא את אייל שיספר לו מה קרה. הלכתי לשטוף את הפנים. כשחזרתי, המורה אמר לי “בוא איתי החוצה רגע”. כשיצאנו אמר “אתה כנראה לא יודע, אבל אייל הוא לא ילד רגיל, הוא נולד באמריקה, וההורים שלו לא רצו בן, אז הם מסרו אותו לסבא וסבתא שלו שגרים בישראל”. הייתי המום, לא ידעתי מזה בכלל. “אני רואה שאתה קצת בהלם. אולי עכשיו תבין את החיים שלו” הוא אמר. “טוב ברור”, אמרתי. בדרך לכיתה התלבטתי אם להיות חבר שלו או לא. בהפסקה אייל אמר לי “אני יודע שהמורה סיפר לך על מה שקרה לי”. הנהנתי בחשש. “רק שתדע שאני ממש מצטער על מה שקרה. אני פשוט כל הזמן פוחד שלא יהיה לי חברים”, אמר אייל. הסתכלתי לעברו ואמרתי “גם אני, בגלל שעברתי דירה, אני מפחד שלא יהיו לי חברים”. הוא הסתכל עליי בפליאה ואמר “חשבתי שרק אני ככה. רוצה היום לבוא אליי לראות סרט?”. “ברור” עניתי. בערב הלכתי אל אייל, והיה ממש כיף. למחרת בכיתה נהניתי מאוד. שיחקתי עם כולם. לפני המעבר דירה, לא חשבתי שזה יכול להיות כל כך טוב.
