בשנה שעברה הצטרפה לכיתתנו ילדה ושמה אסתר. אסתר התניידה בכיסא גלגלים (זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי ילדה בכיסא גלגלים).
כבר בפעם הראשונה שאסתר נכנסה לכיתה כולן שמו לב לכך שהיא מתניידת בכיסא הגלגלים – הכיסא היה מאוד גדול, עד כדי כך שהיה לאסתר קשה להיכנס לכיתה והיא הייתה צריכה להיעזר באישה די מבוגרת שליוותה אותה (אחר כך הבנו שהאישה הזאת היא הסייעת שלה – מיכל). ביום בו אסתר הגיעה לכיתה המורה, יפה, הציגה אותה בפני בנות הכיתה: “בנות, תכירו את התלמידה חדשה – אסתר” אמרה המורה “אני בטוחה שמהר מאוד תרגישי שייכת לכיתתנו”.
כשנשמע הצלצול המבשר על בוא ההפסקה הראשונה, כל הבנות יצאו אל מחוץ לכיתה. כשבאתי לצאת גם אני, שמתי לב שאסתר יושבת לבדה, אבל בכל זאת יצאתי החוצה כדי לשחק עם חברותיי מהכיתה.
לאחר כמה דקות אסתר הגיע למגרש המשחקים מלווה במיכל.
“רוצות לשחק קלאס?” הציעה מיקה, אחת הבנות מהכיתה. “כן” “בטח” ענו הבנות.
“גם אני יכולה שחק אתכן?” שאלה אסתר. “את לא יכולה” אמרה יהודית בקול מלגלג “את שונה”. חלק מהבנות צחקו והתחלנו לשחק ‘קלאס’.
אסתר מאוד נעלבה. מיכל הסייעת אמרה לאסתר “לא נורא אסתר, אני אשחק איתך” והן שיחקו יחדיו. וכך זה חזר על עצמו יום אחרי יום…
הרגשתי קצת לא נעים שאסתר משחקת רק עם מיכל, אבל בכל זאת העדפתי ללכת עם יתר הבנות בכיתה.
לאחר כמה ימים, מיכל פנתה למורה יפה וסיפרה לה שבנות הכיתה אינן משחקות עם אסתר בגלל הנכות שלה.
המורה חשבה מה לעשות כדי לפתור את הבעיה. היא החליטה להעביר שיעור מיוחד על קבלת האחר ועל התחשבות באנשים בעלי מוגבלויות – נכים, עיוורים וכו’.
המורה העבירה את השיעור ובעקבותיו כל הבנות הפנימו את המסר – קבלת האחר.
מיד לאחר השיעור, כולן ביקשו מאסתר סליחה ומאותו היום ואילך התאימו את המשחקים והפעילויות כך שיתאימו למוגבלות של אסתר.
הסוף!
