הכל התחיל כמה ימים אחרי השבעה באוקטובר אני ישבתי על הספה וראיתי טלויזיה. הצעתי לאחותי שירה להצטרף אליי לראות סרט, אבל היא לא רצתה ואמרה לי: “אני לא מרגישה טוב ואולי בפעם אחרת” אמא שלי אמרה לאחותי: “אבל אין לך חום, אחותי אמרה: “יש לי כאבי בטן” אבל אמרתי לעצמי בלב שאני חושבת שזה לא כאבי הבטן אלא שמשהו עובר עליה. חיכיתי עד שאמא שלי תלך לסופר, נכנסתי לחדר של אחותי ושאלתי אותה: “תגידי, את בטוחה שזה כאבי הבטן? כי אני מרגישה שזה משהו אחר. היא אמרה לי בכעס: “אל תתערבי בעניינים שלא שלך!” אמרתי לה: “ידעתי שזה משהו אחר, את בחיים לא מדברת אליי ככה”. “תצאי לי מהחדר!” היא הרימה את קולה. אמרתי לה: “אני אצא רק אם אחרי זה תגידי לי למה את מתנהגת כך” היא אמרה לי: “אני אספר לך מחר, היום אני לא יכולה” שאלתי “למה?” היא אמרה לי “ככה” אמרתי לה: “אבל את מבטיחה לי?” היא אמרה לי בחזרה “כן, עכשיו לכי מפה”.
רציתי להגיד לאמא שלי שאחותי לא חולה ומשהו אחר עובר אליה, אבל ידעתי בלב שלי שאחותי תכעס עלי, אז לא אמרתי לה. יום למחרת התארגנתי לבית ספר, נכנסתי לחדר של אחותי ואמרתי לה “תיזכרי מה הבטחת לי אתמול”. הלכתי לחברה טובה ממש של אחותי שאלתי אותה אם היא יודעת מה קרה לאחותי, היא ענתה לי “אין לי מושג” ושיתפה אותי שגם לה היא לא עונה לשיחות או להודעות, “בדיוק רציתי לשאול אותך אם את יודעת מה קרה לה.” עניתי לה “אני אעדכן אותך אם אני אדע משהו.” כשחזרתי מבית הספר רצתי לחדר של אחותי ואמרתי לה: “תספרי, מה קרה?” התישבתי על המיטה שלה והיא סיפרה לי שידיד ממש טוב שלה נהרג בגלל המלחמה משום היה גר בקיבוץ בארי. מיד הבנתי על מי היא מדברת. היא דיברה על עידו שהיה בא אלינו כל שישי ושלישי זה בודאי היה לה ממש קשה. גם אני אהבתי את עידו הוא היה מצחיק אותי כל פעם שהוא היה בא. אמרתי לאחותי “מצטערת בשבילך” וגם אני קצת בכיתי כי היה לי קשר טוב איתו. אמרתי לה: “אני ממש מבינה אותך אבל היית צריכה לספר לי לפני כן”. אמרתי לאחותי שגם חברה שלה ממש מודאגת ושכדאי שתעדכן אותה ואת אמא שלנו. “זה לא טוב לשמור דברים בבטן במיוחד דברים קשים כאלה”. לאחר ששיתפה את אמי, אמי אמרה לה: “תקשיבי טוב. אם עידו היה בחיים הוא לא היה רוצה שתהיי כך עצובה, ולכן כולנו מתארגנות ויוצאות לשופינג כמו שהיינו עושות פעם.” לפני שיצאנו אמי אמרה לי: “גם אני עצובה, עידו היה ילד חמוד ובא כל יום שישי במיוחד כדי להביא לי פרחים”. אמי לא רצתה להגיד זאת ליד אחותי כי היא ידעה שקשה לה. אחרי זה אחותי אמרה לי בלחש: “תודה, בזכותך אני מרגישה טוב יותר ואני בחיים לא אשמור דברים קשים כאלה בבטן”. נראה היה שאחותי שמחה בקניון ואני שמחתי בשבילה. שתינו סיפרנו לחברה של אחותי את כל הסיפור והיא חיזקה את אחותי וגם אני התחזקתי מהמילים שאמרה. למדתי שלא כדאי לשמור דברים בבטן.
