זה היה עוד יום שישי. אמא שלי העירה אותנו בבוקר. היום התחיל בטוב ונסענו לבית הספר
.לפני שהגענו, קרה דבר שלא יכולתי לדמיין שלי זה יכול לקרות. נער, כבן 18, התפרץ
לכביש, בלי קסדה, נסע במהירות, ובאדום!!! , אבל מה שסיפרתי קרה ברגע, אמא שלי
ראתה את אותו נער וניסתה לעצור את הרכב, אבל היא לא הצליחה, כי אותו נער, נסע
באדום, במהירות, בלי קסדה, והוא קפץ עם הקורקינט החשמלי. ואמא שלי לא ראתה את
המקרה הזה בא, ואז הנער נסע לכיוון הרכב והתנגש בנו, הנער עף שלוש מטר, והשמשה,
התנפצה, והזכוכיות, עפו, עליו!!!
הנער דימם מהראש ומהיד, אני ואח שלי לא ידענו מה לעשות. רעדתי, אמא שלי אמרה לי:"
תזמין אמבולנס" אני פחדתי ונבהלתי, אז מרוב בהלה ופחד, אני, התקשרתי לאמבולנס,
וניתקתי, התקשרתי שוב פעם והפעם לא ניתקתי. אני רעדתי ואפילו צבטתי את עצמי כדי
לדעת עם זה חלום, למרבה הצער, זה היה אמיתי ולא חלום. חשבתי לעצמי בראש איך זה
יכול לקרות, איך זה יכול לקרות לי.
לא רציתי להסתכל לכיוון הנער ולכיוון האמבולנס, כי לא רציתי שאני אבהל עוד יותר.
ואז מחמישים אנשים שהיו בתאונה, זה הלך והצטמצם לחמישה. אני, אח שלי, אמא שלי,
ושני חוקרי משטרה.
השוטרים באו כדי לראות ולצלם מה קרה ואיך קרה. אני עדיין לא האמנתי, למרות שצבטתי
את עצמי, וזה כאב, לא יכולתי להאמין שדבר כזה יקרה לי. אח שלי היה בטלפון שלו אז
הצטרפתי אליו.
אבל הצטרפתי אליו כי רציתי שאני ישכח מהסיפור הזה והסיפור הזה ישכח לכולם. ואני שוב
צדקתי, כי לאחר כמה דקות שכחתי מהכול, אבל זה לא משנה כי שהפסקתי לרגע, ההרגשות
חזרו. ואז שוב אמרתי לעצמי, איך זה יכול לקרות. בכל זאת לא בכל יום עושים תאונה, ולא
בכל יום דבר כזה קורה. כשעבר עוד כמה דקות, ועוד כמה דקות, לא היה לי סבלנות, העזתי
ואמרתי: "אמא מתי חוזרים הבייתה??? , היא ענתה לי: בערך עוד שעה. כי היא עזרה לנער.
השעה הייתה כבר 8:30 והתאונה התחילה ב-7:30, בגלל זה לא הייתה לי סבלנות, רציתי
להיות בבית שלי, כמו כל האנשים שקורה להם משהו: הולכים לבית ונרגעים. רציתי לנשום
אוויר, כדי להבין שזה מקרה אמיתי ולא סתם חלום. היה לי כאב בצוואר, אבל מרוב שבכיתי
לא הרגשתי את הכאב.
רק אחרי חצי שעה, שכבר היינו בדרך לבית שלי, הרגשתי כאבים בצוואר. אוטו גרר בא
לקחת את המכונית של התאונה. ובת דודה שלי שהיה לה רישיון, לקחה אותנו, הבייתה,
איפה שהכי הייתי רוצה להיות. בדרך היא לקחה אותנו לאכול במסעדה, כדי להשכיח את
הסיפור ומה שקרה. שמחתי משני דברים, אחד: שהנער שנפגע התקשר אחר כך ואמר:" אני
אשם, סליחה" ואחרים אמרו "מזל שנסעת לאט", ונרגעתי שהוא אמר שהוא בסדר.
ודבר שני: מזל שאף אחד לא עבר את מה שעברנו, כי זה לא חוויה נעימה. אבל אז, בנסיעה
הבייתה, לא היה רגע שלא חשבתי שיש מצב שנעשה עוד הפעם תאונה. אבל למזלי לא היה
תאונה. חזרנו הבייתה, למקום שאני הכי רציתי להיות. למחרת סיפרתי את הסיפור לחברים,
כי אין דבר שיותר מרגיע מלשתף חברים/משפחה. וזה עוזר גם להפחית את כמות הפחד.
מה שקרה לנו היה נס גדול.
