בס”ד
לא ברור מאליו
הי, קוראים לי תחיה, אני בת 12 וחצי וגרה בבארי. אני ומשפחתי חזרנו בתשובה בראש השנה. בשמחת תורה בשנת תשפ”ד התעוררתי בשעה 6:00 ומשפחתי קמה בשעה 6:30 לרעש האזעקות והיריות. שהתחילה האזעקה הראשונה נכנסנו לממ”ד ולא הבנו מה קורה בחוץ חשבנו שזה סתם אזעקה (אנחנו רגילים לאזעקות) ובאמצע האזעקה השניה שמענו צעקה עם מבטא ערבי שאמרה “אללה ואכבר” ויריה, ופתאום התחלנו להריח ריח של שריפה בהתחלה חשבנו סתם מדורה ואז התחלנו לשמוע צעדים מתקרבים וקולות של ערבים, אחר כך שמענו את דלת ביתנו נפתחת ודברים נשברים ומיד אבא שלי הבין שמדובר פה במחבלים וישר רץ להחזיק את הידית של הממ”ד . שאלתי אותו למה אתה עושה את זה והוא לא ענה לי. פתאום שמענו את הצעדים מתקרבים יותר ויותר. ואז התחלנו לשמוע דפיקות חזקות מאוד על דלת הממ”ד וקולות שאמרו “זה צה”ל זה צה”ל” בהתחלה אחי הקטן רצה לפתוח להם את דלת הממ”ד ואבא שלי בשניה האחרונה עצר אותו. ופתאום התחלנו להריח את ריח השריפה יותר ויותר עד שנכנס עשן שחור מהחור של המנעול ומלמעלה של הדלת, העשן התחיל לכסות את כל החדר ואבי ניסה לפזר את העשן עם עיתון, ופתאום אנחנו שומעים צלצול של טלפון אבא שלי התלבט אם מותר לו לענות .אבל, הוא ראה שזה הקצין שלו אז הוא מייד ענה, אחרי השיחה אבא שלי אמר לנו שקראו לו לצבא ויש מלחמה ויש חטופים. ובדיוק כשאבא שלי סיים את המשפט התחילו מחבלים לירות לנו על דלת הממ”ד וניסו לפתוח אותה, אבי איים על המחבלים ואמר להם שהוא מפקד. בנס גדול מאוד הם ברחו. הוא אמר לנו להגיד תהלים, אבל בגלל שחזרנו בתשובה לא מזמן, אני לא כל כך יודעת תהלים אפילו לא פרק אחד בעל פה. ופתאום בנס גדול מצאתי שם על מדף הספרים של אחותי תהלים (קצת הייתי מופתעת). כמה דקות אחרי שהמחבלים הלכו שמענו עוד נקישות על דלת ממ”ד התחלתי לפחד והייתי בטוחה שהמחבלים קראו לחברים שלהם והם רוצים לפרוץ את הממ”ד. אבל אז הקצין של אבי התקשר אליו ואמר לו שיפתח את דלת הממ”ד אבי פתח את דלת הממ”ד בזהירות רבה. הקצין שלו אמר לו שהוא בא איתם לצבא להציל את כל הקיבוצים. אבי עבר אחד אחד מהמשפחה ונתן לו נשיקה וחיבוק ענק, הוא יצא מהממ”ד ופרצתי בבכי אמא שלי הרגיעה אותי וזה עזר לי. במנוחת צהריים של שמחת תורה אבא שלי חזר לבית לזמן קצר, עם דם על המדים והוא אמר לנו: “הדם הזה לא שלי” אחותי הגדולה שאלה אותו אז של מי הדם? הוא אמר לנו שהוא טיפל במישהו אבל ב”ה האיש הזה בסדר. במוצאי שמחת תורה כל המשפחה התקשרו אלינו ושאלו אותנו מה קרה ואמרנו להם שהכל בסדר. ביום ראשון בבוקר באו חיילים עם טנק והביאו אותנו לירושלים, היינו שם חצי שנה. כשחזרנו לבארי שמענו ששכנים שלנו נרצחו בידי המחבלים הארורים, הייתי עצובה והלכתי לשבעה שלהם, יחד עם עוד משפחות מהקיבוץ. כשישבנו יחד איתם חשבנו שזה בכלל לא ברור שנשארנו בחיים ויצאנו בתחושה של הודיה לה’ ולחיילים שלנו שמוסרים את נפשם למענינו.
נ.ב : אבי לא מזמן השתחרר מהמילואים וחזר הביתה.
