פַּעַם אַחַת הָלְכוּ עִדּוֹ וְאִמּוֹ לַקַּנְיוֹן.
עִדּוֹ רָאָה פִּנַּת מִשְׂחָקִים.
אִמָּא שֶׁל עִדּוֹ רַק הִסְתַּכְּלָה עַל בְּגָדִים.
עִדּוֹ הִשְׁתַּעֲמֵם וְאָמַר: “אִמָּא! אִמָּא! יְכוֹלִים לָלֶכֶת לְפִנַּת הַמִּשְׂחָקִים?”
“לֹא חֲמוּדִי שֶׁלִּי” עָנְתָה אִמָּא שֶׁל עִדּוֹ.
עִדּוֹ הִתְעַצְבֵּן וְהָלַךְ לְפִנַּת הכיסאות. עִדּוֹ הִסְתַּכֵּל עַל פִּנַּת הַמִּשְׂחָקִים וְחָשַׁב לְעַצְמוֹ אוּלַי אִמָּא תַּרְשֶׁה לִי בַּסּוֹף
לָלֶכֶת לְפִנַּת הַמִּשְׂחָקִים? אָז הוּא הָלַךְ, אֲבָל אִמָּא גַּם הֲלָכָה.
עִדּוֹ הִשְׁתַּעֲמֵם, הִסְתּוֹבֵב… אוֹי לֹא! אִמָּא לֹא שָׁם.
עִדּוֹ לֹא יָדַע מָה לַעֲשׂוֹת, אֲבָל פִּתְאוֹם רָאָה שׁוֹטֵר.
רָץ אֶל הַשּׁוֹטֵר וְאָמַר: “שׁוֹטֵר! שׁוֹטֵר! הַאִם תּוּכַל לַעֲזֹר לִי?.”
“כֵּן, בְּוַדַּאי חָמוּד.”
“הָלַכְתִּי לְאִבּוּד.. אֲנִי עִדּוֹ”.
“אָההה!” הַשּׁוֹטֵר עָנָה .
“מָה מִסְפַּר הַטֵּלֵפוֹן שֶׁל אִמֵּךְ?” שָׁאַל הַשּׁוֹטֵר,
עִדּוֹ לֹא יָדַע מָה מִסְפַּר אִמּוֹ אָז הוּא אָמַר אֶת כָּל הַשֵּׁמוֹת שֶׁלָּהּ
וְאָז עִדּוֹ פִּתְאוֹם רָאָה אוֹתָהּ הוּא אָמַר “אִמָּא! אִמָּא! אֲנִי פֹּה”
הֵם חִבְּקוּ אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי וְהָלְכוּ הַבַּיְתָה.
