השמש של חיפה עמדה במרכז השמיים, צובעת את הים בכחול עמוק.
דניאל צעד במהירות במעלה רחוב הרצל, מנסה להתרחק מסבא שלו, אליהו.
זה לא שדניאל לא אהב את סבא, להפך. אבל היום, בדרך לטקס בבית הספר, סבא התעקש ללבוש את הגלימה המרוקאית המסורתית שלו ולחבוש כובע מיוחד.
“סבא,” לחש דניאל, מביט לצדדים בחשש שחבריו לכיתה יראו אותם. “אולי נלך מהר יותר? כולם לבושים רגיל, חולצות לבנות ומכנסיים כחולים. אתה… אתה בולט מדי.”
סבא אליהו חייך חיוך רחב, עיניו הטובות נוצצות. “דניאל יקירי, אדם צריך להתגאות בשורשים שלו. כמו עץ – אם אין לו שורשים עמוקים, הוא לא יוכל לצמוח לגובה.”
דניאל נאנח. הוא רצה להיות כמו כולם. “צבר”, ישראלי חדש. המסורת הישנה נראתה לו שייכת לעבר הרחוק, למקומות אחרים.
פתאום, בקצה הרחוב, ראו התקהלות קטנה. אנשים עמדו ופינו דרך לדמות שהתקדמה לעברם. דניאל עצר את נשימתו. האיש שהתקרב נראה כמו מלך. הוא לבש גלימה מפוארת רקומה בחוטי זהב, זקנו הלבן ירד על מידותיו, ופניו הקרינו אור מיוחד. זה היה הרב הראשי של חיפה, הרב יוסף משאש.
דניאל ציפה שהרב המכובד יחלוף על פניהם במהירות, אך הרב עצר. הוא הביט בסבא אליהו, ואז בדניאל.
“שלום עליכם!” קרא הרב בקול חם ומלא שמחה. הוא ניגש לסבא ולחץ את ידו בחום, כאילו היו אחים אבודים. לאחר מכן, פנה הרב לדניאל, הניח יד רכה על כתפו ושאל: “לאן אתה הולך, בני?”
“לבית הספר,” ענה דניאל בביישנות. “אנחנו לומדים על… עליך. על דמות החמ”ד.”
הרב משאש צחק צחוק מתגלגל. “עליי? אז תלמד את הדבר החשוב ביותר: תראה את סבא שלך.
תראה איזה הדר, איזה כבוד הוא נותן למסורת אבותיו.” הרב התכופף מעט ולחש לדניאל, “היופי
של עם ישראל הוא כמו פסיפס. כל יהודי הוא אבן יקרה בצבע אחר. אם כולם היו אותו הדבר, זה היה משעמם, לא? אהבת ישראל האמיתית היא לאהוב כל אחד בדיוק כמו שהוא.”
דניאל הביט ברב, ששילב באישיותו תורה עמוקה עם אהבה עצומה לארץ ישראל ולכל אדם. הוא ראה איך הרב מכבד את סבא, ופתאום הגלימה של סבא לא נראתה לו מוזרה. היא נראתה לו מלכותית. כמו של הרב.
“המשפחה,” הוסיף הרב משאש לפני שנפרד מהם, “היא המקדש הקטן שלנו. שמור על כבוד סבך, כי משם באה הברכה.”
באותו רגע, משהו השתנה בלב של דניאל. הבושה נעלמה והתחלפה בגאווה. הוא הבין שלהיות ישראלי גאה זה לא למחוק את העבר, אלא לחבר אותו להווה. הוא יישר את גבו, אחז בידו של סבא אליהו בחוזקה ואמר: “בוא סבא, נלך ביחד. אני רוצה שכולם יראו אותך.”
השניים המשיכו לצעוד במעלה ההר, בלב העיר חיפה המשלבת ישן וחדש, מזרח ומערב, כשהרוח של הרב משאש – רוח של אהבה, מסורת ושלום – מלווה אותם בדרכם.
