כשפתחתי את הראש

פעם כשהייתי בן חמש ( לא מדויק ) הייתי גר בהר ברכה, היו לי שם הרבה חברים. ולאחר מכן עברתי דירה לרחובות, פעם אחת נסענו שבת לחברנו שבהר ברכה. בערב שבת אני וחבריי שיחקנו במחבואים. אחד החברים שלי הבהיל אותי ( אני חשבתי שזה אחי אבל כנראה זה לא היה הוא) אני הרגשתי שזה לא יעבור טוב. רצתי מהר ונתקעתי בקיר הרגשתי כואב , שמעתי הרבה קולות מסביבי. הגדולים לקחו אותי על הכתפיים, הנשים שלחו לי מטעמים. בנתיים אני ניגבתי את הדם במגבת. עד שהגענו למרפאה זה היה מבהיל נורא, בנתיים כבר נגמרה הסעודה אצלם בבית. במרפאה בדקו אותי. האחות נתנה לי סוכריה אני ליקקתי את הסוכריה, וזה עזר לי להרגע. שמעתי שהאחות מדברת בטלפון, אבא שלי הסביר לי שהאחות מדברת עם בית החולים והם רוצים להזמין לי אמבולנס. (זה היה שתי אמבולנסים) אני כבר הרגשתי טוב לכן לא ניבהלתי אבל עדין הרגשתי שאני קצת חושש. לאחר מיכן הובילו אותי בשתי אמבולנסים. וכשהגענו לבית החולים עשו לי בדיקה קטנה, ולאחר מיכן התלבטו אם ליתפור לי או להדביק לי. לבסוף החליטו להדביק לי וקבעו לי למחר. הלכתי עם אבי לחדר הקטן שהביאו לנו היה שם גם מעדן וגם שוקו. למחרת הלכנו לחדר הבדיקות הדביקו לי. אני ואבי הלכנו לטיול קטן בגן השעשועים. הלכנו ברגל עד גן השעשועים שם שיחקתי. לאחר ששיחקתי, אני ואבי הלכנו לבית חולים אחר. שם הייתה משפחה שאירחה אותי. הם הביאו לי ממתקים וגם אירחו עד סוף השבת. בסוף השבת חיכו לי ברכב האחים שלי וכיבדתי אותם בממתקים וסיפרתי להם חוויות ונסענו לשלום. ועד עכשיו יש לי צלקת בראש, מאז אותה חוויה שעברתי.