כשהכל קרס התעוררתי לחלום
נויה תמיד חלמה להיות על במה.
כשהייתה קטנה, עמדה מול המראה, החזיקה מברשת שיער במקום מיקרופון ושרה בקולי קולות כאילו יש קהל שמריע לה.
אבל בבית הספר? אף אחד לא ידע על חלומה.
נויה הייתה שקטה וביישנית. יום אחד, המורה לתיאטרון הציעה רעיון: לעשות מחזמר בית ספרי הכולל תפאורה, תלבושות, שירים וריקודים.
“מי רוצה להשתתף?” היא שאלה.
הלב של נויה דפק במהירות. משהו בתוכה דחף אותה להרים את היד ובפעם הראשונה, היא העזה!
היא נבחנה בהתרגשות בשיר קצר וכשסיימה, כל הנוכחים בחדר חייכו.
היא התקבלה לתפקיד ראשי!
מאותו רגע, הכל השתנה. היא התחילה להתאמן ולשנן טקסטים לבד, בחדרה, בחצר, בסלון.
אבל למה לבד אתם שואלים? נויה לא רצתה שאמא שלה, הדר, תגלה שהיא התקבלה לתפקיד ראשי ותמנע ממנה להיבחן, למה?
בעבר, הדר היתה במצב דומה. היא אהבה לשיר ולרקוד והייתה ביישנית בבית הספר. כשהייתה להם הצגה היא התרגשה מאוד שמיד נרשמה וקיבלה תפקיד ראשי. היא התאמנה רבות וביום ההצגה היא חלתה במחלה ולא יכלה לקום מהמיטה. הדר לא רצתה שגם נויה תחווה את אותה ההרגשה ומנעה מנויה להשתתף בתיאטרון. נויה שמרה את הדבר בסוד ונתנה את כל כולה- זה היה הרגע שהיא חיכתה לו מאז שהיא זוכרת את עצמה.
החזרות התחילו באולם ספורט של בית הספר עם מחצלות מאובקות, רמקול חורק ופסנתר ישן אבל נויה הרגישה כמו הופעה בבימה. בהתחלה הייתה נבוכה לעמוד מול כולם לשיר בקול. זה היה חדש ומלחיץ אבל עם כל חזרה – היא צמחה. היא התחילה להרגיש איך הבמה שייכת לה, איך השירים והתנועות הופכים להיות חלק ממנה.
החזרות הפכו לשגרה: בסיום הלימודים –נויה הלכה לאולם החזרות, מידי פעם נשארה עד מאוחר. הדר חשדה שנויה מסתירה ממנה משהו והחליטה לקנות מכשיר מעקב לנעל של נויה ללא ידיעתה. נויה המשיכה להתאמן וכתבה לעצמה תזכורות במחברת, כמו: “להרים את הקול” “לחייך”, “לזכור- את פה כי את אוהבת את זה!!” …
החברים שמו לב שנויה השקטה פתאום פורחת והמורה לתיאטרון שיבחה אותה: “את כוכבת אמיתית”… אבל בתוך כל ההתרגשות …היה גם פחד אם יקרה משהו? מה יקרה אם תשכח מילה? נויה שמרה בליבה שני סודות-את המחזמר ותקווה אחת – שהפעם היא תצליח!
יום המופע הגיע .נויה לא ישנה כל הלילה וחששה: אולי אני אפול? אולי משהוא לא יסתדר? רק כשמדדה את בגדיה ונעלה את נעליה, התחילה להאמין שזה באמת קורה!!! הכל מוכן- התפאורה, הבגדים והתאורה בבית הספר. המחזמר התחיל: שיר ראשון- עבר מצויין! נויה שרה בביטחון, הקהל הריע!
בשיר השני- רקדה לפי הקצב ובשיר השלישי – נויה הייתה בעננים “אני עושה את זה!!” .
כשהגיע השיר הרביעי, נויה עמדה במקום, המילים נעלמו. הרקדנים התבלבלו ונפלו. הקהל לא הבין מה קרה ונויה קפאה במקומה. לפתע, נשמע צפצוף ממכשיר צורם. זה היה מכשיר המעקב של אימה. נויה נפלה מרוב בושה. באותו הרגע, הדר נכנסה בריצה לאולם וצעקה “נויה!!! את בסדר?!” היא ראתה את ביתה שוכבת דומעת ורועדת. האם חיבקה אותה מול כולם ונויה לא הפסיקה לבכות. ההצגה נעצרה וכל העיניים ננעצו בנויה שרצתה להיעלם. אמא פנתה לנויה: “מה קרה נויונת?” אבל נויה לא ענתה…היא התעוררה מחלום והבטיחה לעצמה “אני אעשה זאת כשאהיה גדולה יותר…”
