כֵּן רָעֵב וְכֵן אוֹהֵב
סִפּוּר מְקוֹרִי מֵאֵת יִשַׁי פִּיקְהוֹלְץ
פַּעַם, הָיָתה תַּרְנְגֹלֶת בְּשֵׁם רָעֵב. אוּלַי אַתֶּם חוֹשְׁבִים שֶׁזֶּה לֹא הַשֵּׁם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר לַתַּרְנְגוֹל, אֲבָל לַהוֹרִים שֶׁלּוֹ הָיָה חוּשׁ הוּמוֹר מַצְחִיק. יוֹם אֶחָד, רָעֵב וּמִשְׁפַּחְתּוֹ עָבְרוּ לִשְׁכוּנָה חֲדָשָׁה בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הָאָרֶץ. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל כִּתָּה בּ’ בְּבֵית הַסֵּפֶר הַחַקְלָאִי, רָעֵב עָמַד בְּקִדְמַת הַחֶדֶר וְהֻצַּג בִּפְנֵי הַכִּתָּה עַל יְדֵי גְּבֶרֶת תַּנִּינָה, הַמּוֹרָה הַחֲדָשָׁה שֶׁלּוֹ. “בֹּקֶר טוֹב לְכֻלָּם.
אֲנִי רוֹצֶה לְהַכִּיר לָכֶם אֶת חַבְרֵיכֶם הֶחָדָשׁ לַכִּתָּה. קוֹרְאִים לוֹ רָעֵב.”
הַחֶדֶר הִשְׁתַּתֵּק. כֻּלָּם הִסְתַּכְּלוּ מְבֻלְבָּלִים עַל מִי שֶׁיּוֹשֵׁב לְיָדָם. אַחַד הַתַּלְמִידִים, אוֹיּינְק הֶחְזִיר, צָעַק, “גַּם אֲנִי רָעֵב!” כֻּלָּם צָחֲקוּ לְלֹא שְׁלִיטָה. רָעֵב הָיָה כָּל כָּךְ נָבוֹךְ. הוּא בָּרַח מֵהַכִּתָּה מַהֵר כְּכָל שֶׁרַגְלֵי הַתַּרְנְגֹלֶת הַקְּטַנּוֹת שֶׁלּוֹ יָכְלוּ לָשֵׂאת אוֹתוֹ. הוּא רָץ יָשָׁר לְשֵׁרוּתִים, טָרַק אֶת הַדֶּלֶת, וְנָעַל אוֹתָהּ.
לְפֶתַע הוּא שָׁמַע צְעָקָה. “מִי כָּאן?!. רָעֵב לֹא חָשַׁב שֶׁמִּישֶׁהוּ אַחֵר נִמְצָא בְּשֵׁרוּתִים, אַחֶרֶת הוּא לֹא הָיָה טוֹרֵק אֶת הַדֶּלֶת.
רעב יצא מהשירותים ופגש חבר חדש.
“אֲנִי מִצְטַעֵר, לֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁמִּישֶׁהוּ אַחֵר הָיָה כָּאן”, הִתְנַצֵּל רָעֵב. “אֲנִי רָעֵב.”
החבר ענה לו: “יֶלֶד, הִגַּעְתָּ לַמָּקוֹם הַלֹּא נָכוֹן! חֲדַר הָאֹכֶל נִמְצָא בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַמִּסְדְּרוֹן.”
“לֹא, חֲמוֹר! שְׁמֵי רָעֵב. אֲנִי לֹא רָעֵב… אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה נִשְׁמָע מְבַלְבֵּל.”
“אֵיךְ יָדַעְתָּ שֶׁאֲנִי חֲמוֹר?!” אָמַר חֲמוֹר.
“נִחוּשׁ מֻצְלָח. רֶגַע, לָמָּה אַתָּה כָּאן? גַּם אַתָּה מִסְתַּתֵּר?” שָׁאַל רָעֵב.
“כֵּן, אֲנִי בָּא לְכָאן כָּל בֹּקֶר כְּדֵי לְהִמָּנַע מֵהַהַפְסָקָה. כָּל הַיְּלָדִים רוֹצִים לְשַׂחֵק צִ’יקֵן וַאֲנִי נוֹרָא בַּמִּשְׂחָק הַזֶּה.” סִפֵּר חֲמוֹר.
“אֲנִי יָכוֹל לַעֲזֹר לְךָ, אֲנִי הֲכִי טוֹב בְּמִשְׂחַק צִ’יקֵן. אֲנִי תַּרְנְגוֹל!” אָמַר רָעֵב וְחִיֵּךְ. רָעֵב לִמֵּד אֶת חֲמוֹר אֶת כָּל מָה שֶׁיָּדַע עַל אֵיךְ לְשַׁחַק צִ’יקֵן. יַחַד, הֵם הָלְכוּ לַהַפְסָקָה וְרָאוּ אֶת הַיְּלָדִים מְשַׂחֲקִים אֶת הַמִּשְׂחָק.
מוּ-מוּ הֲפָרָה וְאוֹיּינְק הֶחְזִיר קָרְאוּ לָהֶם, וְאִתְגְּרוּ אֶת חֲמוֹר וְרָעֵב לְשַׂחֵק נֶגְדָּם בְּמִשְׂחַק צִ’יקֵן. שְׁנֵי הַחֲבֵרִים הַחֲדָשִׁים קִבְּלוּ אֶת הַהַצָּעָה וְהִתְמוֹדְדוּ מוּלָם בְּמִשְׂחָק אַדִּיר שֶׁל צִ’יקֵן מוּל מוּ-מוּ וְאוֹיּינְק. “הִכּוֹן. הַכֵּן. צֵא!!!!!!” לְפֶתַע, מוּ-מוּ וְאוֹיּינְק הִתְחִילוֹ לָרוּץ הֲכִי מַהֵר שֶׁהֵם יְכוֹלִים לִקְרַאת חֲמוֹר וְרָעֵב.
“חַכּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּ! זֶה לֹא אֵיךְ שֶׁמִּשְׂחָקִים מֵאֵיפֹה שֶׁאֲנִי בָּא!” רָעֵב צָעַק כְּשֶׁרָאָה אֶת שְׁתֵּי הַחַיּוֹת הָעֲנָקִיּוֹת הָאֵלּוּ מִסְתַּעֲרוֹת לְכִוּוּנוֹ וּלְכִוּוּן חֲמוֹר. אֲבָל זֶה הָיָה מְאֻחָר מִדַּי. חֲמוֹר תָּפַס אֶת כְּנַף הָעוֹף שֶׁל רָעֵב וְהֵם רָצוּ הַיְשֵׁר לְעֵבֶר יְרִיבֵיהֶם.
בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן, חֲמוֹר וְרָעֵב קָפְצוּ מֵהַדֶּרֶךְ וְנִצְּלוּ מֵהִתְרַסְּקוּת בְּמוּ-מוּ וְאוֹיּינְק.
“אֲנִי מִצְטַעֵר שֶׁהִפְסַדְנוּ בְּמִשְׂחַק צִ’יקֵן,” הִתְנַצֵּל רָעֵב.
“אַתָּה צוֹחֵק, שִׂחַקְנוּ כָּל כָּךְ בָּאֹמֶץ. הָיָה לָנוּ כֵּיף וְזֶה מָה שֶׁחָשׁוּב!” אָמַר חֲמוֹר. “זֶה הָיָה מַדְהִים!”
מוּ-מוּ חִלֵּקו כַּיָּפִים לְכֻלָּם. “אַתֶּם טוֹבִים בַּטֵּרוּף בְּמִשְׂחַק צִ’יקֵן. אֲנִי רָעֵב, בּוֹא נֵלֵךְ לַאֲכוּל אֲרוּחַת צָהֳרַיִם!” נָחַר אוֹיּינְק.
מֵאָז, אַרְבַּעְתָּם הָיוּ חֲבֵרִים הֲכִי טוֹבִים וּמַמָּשׁ בִּלְתִּי נִפְרָדִים. לרָעֵב היו המון חֲבֵרִים חֲדָשִׁים, וַחֲמוֹר הָפַךְ לְשַׂחְקַן הַצִ’יקֵן הַטּוֹב בְּיוֹתֵר בְּבֵית הַסֵּפֶר הַחַקְלָאִי.
סוף!
