“זה לא הגיוני” צעקתי מתי שניסיתי ליפתור את התרגיל שאבא שלי כתב. “רק תנסי” הוא אומר לי מתי שהראש שלי מיתפוצץ מיחישובים. “ניראלי שגם אלברט איינשתן לא היה מצליח ליפתור את התרגיל הזה” התפרצתי.
לפתע אחי הגדול ניכנס לחדר הוא הרגע חזר מהישיבה. הוא היסכקל על הלוח מחיק ואמר:”צופיה זה קל תיתפסי על עצמך” .
אני התעצבנתי עליו מאוד וחשבתי לעצמי אם הוא היה בימקומי הוא היה רב איתי מכות.
אחרי שנירגעתי עוד פעם ניסיתי ליפתור תרגיל אבל הוא היה נירא יותר קשה מימקודם.
לא היה לי כוח ליפתור אותו ובכול מקרה היה זמן לארוחת הערב.
אחרי ארוחת הערב עליתי למיטה וכול הלילה חשבתי על איך ליפתור את התרגיל המסובך הזה עד שנירדמתי.
מתי שהתעוררתי היסתכלתי על הלוח המחיק וראיתי שעל הלוח כתוב בכתב יד קטן את המילים “את יכולה.” הסתכלתי על התרגיל והרגשתי כאילו אני באמת יכולה ליפתור אותו. ישבתי והתעקתי את התרגיל כדי ליפתור אותו בכיתה ואולי אוכל לבקש מהמורה עזרה.
אחרי שחזרתי מבית הספר רצתי לחדר והמשכתי לנסות ליפתור.
השקעתי כזה הרבה בליפתור את התרגיל שלא שמתי לב בזה שיש לי מיבחן במדעים.
יום אחר כך היה לי את המיבחן ולא הייתי מוכנה ביכלל…
כול היום אחר כך הייתי עצובה והכיתוב “את יכולה” היה נירא יותר כמו”אין לך סיכויי”לא ניסיתי ליפתור את התרגיל יומיים אחר כך התאכזבתי כול כך ובאמת הרגשתי שאני לא יכולה.
אבא שלי ניסע לעזור לי אבל רק התעצבנתי וצעקתי עליו ולא נתתי לו לעזור לי.
נירא לי שאים הייתי פחות מעוצבנת הייתי נותנת לו לעזור לי ואז הייתי פותרת יותר מהר ולא היה לוקח לי שנה.
התרגיל הזה לא פתור כבר שלושה ימים ואני לא מיתקרבת ללוח יותר אני אפילו לא מנסה ליפתור אותו.
אני מנסה ומנסה אבל לא מצליחה.
אח שלי, איתי, תמיד אומר שהראש שלי ריק ושאין בו שום דבר מענין. אבל איתי, אם אתה קורה את הסיפור הזה אז תידע לך שאתה תועה. הראש שלי היה מפוצץ בחישובים אבל השאלה הכי גדולה שלי זה מי כתב את הכתב שממשיך להישתנות?
לפתא ראיתי את הדרך הנכונה ליפתור את התרגיל אבל לצערי הרב אמא שלי קרתה:”צופיה את צריכה ללכת לליה” ליה היא השכנה שלנו ויש לה כלבה שקוראים לה מיצי ואני מוציאה את מיצי כול יום לטיול אחרי ארוחת צהורים.
כשחזרתי היה כבר 8 בערב ומתי שאמא שלי אמרה לי לא האמנתי איך הזמן טס.
עליתי לחדר ושכחתי את הכל, אבל לא היה לי הכי אכפת כי אני ניסיתי ליפתור את התרגיל כבר לבערך שבוע והיתחלתי להרגיש כאילו אני מבזבזת יותר מידי זמן על זה אז היתחלתי לזלזל. היתחלתי ללכת יותר לפארקים לטייל עם חברות.
באחד מהטיולים שלי עם החברות ראיתי גורת כלבים קטנה ניראת כאילו הרגע נולדה, ולידה אני רואה קבוצה של 5 ילדים והם זורקים אותה ומרביצים לה. הרגשתי כאילו הלב שלי מיתפוצץ ממש רציתי לעזור לה.
חשבתי איך להציל אותה ואז פעלתי. קודם אמרתי לילדים שאני מומחית בחיות ושיש לכלבה הזאת מחלה מאוד מאוד מסוכנת ושמי שנוגע בה יכול להידבק.
אחרי שהילדים הלכו אני הרמתי אותה בעדינות והבאתי אותה לווטרינר. היא נישארה בווטירינר. כשאני חזרתי הביתה, בדרך חשבתי ‘אני ממש רציתי להציל אותה, והצלחתי, אז אולי אני יוכל ליפתור את התרגיל.’
בסוף כן פתרתי את התרגיל וקיבלתי הפתעה מאבא. ואתם בתח שואלים על הכלבה. היא מצוינת ויש לה שם, דיזי. ושננו חיות באושר עד עצם היום הזה
