כח   החברות

כתבה : עדיה כהן

 

 

היה היו פעם ילד וילדה קראו להם עדיה ועמית, הם היו באותו כיתה.

עמית ועדיה התווכחו ולא דיברו שבוע בערך. הם רבו על איזה מקום להיפגש בו  אחר הצהריים.

עדיה רצתה להיפגש עם עמית בלונה פארק ועמית רצה להיפגש בקניון. עדיה התעקשה שכדאי להיפגש בלונה פארק , כי שם אפשר לעשות דברים כיפיים יחד, עמית התעקש ללכת לקניון כדי לבזבז כסף שקיבל בחנוכה מסבא וסבתא.

  

יום למחרת עדיה ועמית הגיעו לכיתה והמורה אמרה לעדיה ולעמית לעבוד ביחד.  עמית ועדיה לא רצו לעבוד ביחד. המורה לא ויתרה ואמרה שחייב לעבוד יחד אז עמית ועדיה לא רצו לעבוד כל השיעור. עדיה עבדה עם דנה ועמית עבד עם אופק. עמית ואופק רצו להיפגש אחר הצהריים בקניון מול החנות של הממתקים ועדיה ודנה גם כן קבעו להיפגש בדיוק באותו המקום ובאותה השעה.

 

אחר הצהריים הגיע ,עדיה ודנה הגיעו למקום בו קבעו, בקניון מול חנות הממתקים. הן הסתובבו להן בקניון והתבוננו בחלונות הראווה, צחקו ונהנו. לפתע הם ראו מרחוק את עמית ואופק עומדים מול חנות הממתקים. עדיה ועמית נעצרו במקומם והביטו זה בזו במבוכה. לרגע חזר הכעס הישן, והלב של עדיה פעם חזק. עמית החמיץ פרצוף והסתובב כאילו רצה ללכת משם.

דנה לחשה לעדיה: עדיה : “אולי נלך למקום אחר?” ואופק אמר לעמית: “לא חייבים לריב..”

אבל אז קרה משהו קטן ששינה הכול, ילד קטן הפיל בטעות את שקית הממתקים שלו וכל הסוכריות התפזרו על הרצפה. עדיה מיד התכופפה ועזרה לאסוף אותן. גם עמית, בלי לחשוב פעמיים הצטרף אליה. הם הרימו סוכריות יחד, יד ליד, והביטו זה בזה.

תודה, אמר הילד הקטן וחייך.

עדיה חייכה גם היא, ועמית חייך בחזרה, חיוך קטן וביישני.

עמית שבר את השתיקה ואמר:

אולי נוותר על הקניון היום ?

עדיה הרימה גבה ושאלה: ולאן תרצו שנלך ?

אולי ללונה פארק  אמר עמית, ואת תבחרי את המתקן הראשון.

עדיה חשבה רגע ואז אמרה: בסדר, אבל בפעם הבאה נלך גם לקניון.

עמית הסכים: בשמחה.

דנה ואופק שמחו מאוד, וכולם הלכו יחד. בלונה פארק הם צחקו, עלו על מתקנים, ושכחו לגמרי מהוויכוח הישן.

בסוף היום הבינו עדיה ועמית שלא המקום הוא החשוב, אלא החברות ושכשלומדים להקשיב אחד לשני אפשר לפתור כל ריב.