בס”ד
כוכב במיתרים/ אודל שולמית שוורץ
הקדמה:
שלום ילדים , זה אנחנו, אורי ויעל, מקרית משה.
אנחנו גרים ליד גשר המיתרים, אני בן 9 ויעל בת 12.
פרק א- כוכבית מיתרים!
הכל התחיל כשקראתי ליעל מעזרת נשים וראיתי אותה ליד החלון צופה בגשר המיתרים. שאלתי אותה: “יעל, מה נסגר?”, “מה כבר יכול להיות מעניין בגשר הזה?”.
“אורי, אתה לא רואה?” אמרה יעל
“את מה אני לא רואה?” שאלתי מבולבל
“נו, את הדבר המהבהב והמוזר הזה”.
“אה, זה?” הצבעתי על הדבר המהבהב והמוזר.
“כן” אמרה יעל.
“מה זה?” שאלתי
“מאיפה לי לדעת” אמרה.
ומאותו יום התחלנו לחקור את הכוכבית המנצנצת.
לפעמים שמעתי קולות של אנשים ליד הגשר, למרות שאף אחד לא דיבר.
פרק ב’- שיעורים בחשבון!
הצילצול קטע את דברי המורה.
“טוב בנים, שעורי בית- כמה מיתרים יש בגשר?” שאל המורה בקול מתנגן.
ברגע זה הפחד השתלט עלי. ללכת על הגשר… בכבודו ובעצמו!!!
לא התעכבתי ליד הגשר לשמוע את הקולות המוזרים ולא התעכבתי עם חברים.רצתי ישר הביתה. הנחתי את התיק וטרקתי את הדלת של יעל , בתנופה פנימה.
“יעעעעל, את חייבת לעזור לי!
“אווץ’, אורי, אתה צורח לי באוזן! אני מנסה לקרוא!”
לא שכחתי את העניין הסודי שלנו”.
ראיתי על המיטה שלה ספרים רבים, שהשאילה מבית הספר: “נוני, השד מאשקלון” ו”רוח רפאים מטירת שאול” ועוד .
“אבל יעל, צריכים ללכת לגשר. עכשיו!”, אמרתי.
“מה קרה, אורי?”, “לא שכחתי את העניין שלנו. אני קוראת עכשיו. אה, ודרך אגב אתה נראה כאילו חזרת משדה קרב!!!”
“לא קרב. אבל בהחלט היה משהו… מלחיץ “,אמרתי..
סוף סוף יעל נראתה כמו מישהי שמסכימה איתי.
ישבנו ביחד וסיפרתי לה את כל מה שקרה.
“אז את מבינה יעל? ” שאלתי אותה.
יעל הנהנה את ראשה בלחץ ואמרה: “כן אורי! חייבים לעשות את זה!”
“בסדר יעל” אמרתי ושנינו יצאנו מהחדר אל הסלון ויצאנו בבהלה מהבית.
פרק ג’- בגשר!
יצאנו מהבית, חצינו את הכביש ויצאנו לגשר המיתרים ביחד.
כל הדרך קפאתי מפחד. זורק מילים כמו : “יבאל’ה… ה’ ישמור”… הצלחתי לשמוע רק דבר אחד הרבה פעמים :”אורי אתה יכול להפסיק לחפור?!”
סוף סוף הגענו לגשר ולא יכלתי לספור. הסתכלתי לכל עבר בחשדנות. פתאום כשהסתכלתי לכיוון האור, שמעתי “ווווווווושוששש” כמו רעש של משאבה. אחזתי את יעל. יעל החזיקה אותי וביחד נחתנו במקום זר וחשוך.
פרק ד’- מקום זר!
האור נדלק . מצאנו את עצמינו בבית קטן ועלוב. שמענו קול: “מרדכי, בא אלי בבקשה”. זה היה מפתיע, כי הרגע היינו בקרית משה ועכשיו .. במקום מוזר, אחר ולא מוכר.
“מרדכי, חשבתי זמן רב והתלבטתי מאד.. הגעתי למסקנה – לקנות לך נעליים חדשות!”
“מה?? אבל אמא, מאז שאבא נפטר אנחנו במצב לא טוב. את לא צריכה את הכסף הזה למשהו אחר?”
“מתוק שלי, אני שומרת כבר הרבה זמן את הכסף לזה! ועכשיו- לחנות!”
“את בטוחה אמא?”
“בטוחה!”
פרק ה’- בחנות הנעליים!
בינתיים הכרנו את הילד מרדכי ואת מזל אמו, הולכים כולנו יחד לקניית הנעליים.
“שלום, איך אפשר לעזור?” שאל חיים הסנדלר.
“הוא צריך מידה 36” אמרה הגברת מזל.
שתיקה.
“אם אפשר, אשמח למידה 38”! אמר פתאום מרדכי.
“למה שתרצה, זה גדול מהמידה שלך ב 2 מידות!?” צחק חיים הסנדלר.
“לא יודע, יש לי הרגשה שכך צריך. וחוץ מזה , למה לא לחסוך כסף לאחר כך?” אמר מרדכי.
“טוב” אמר חיים. “תבואו בעוד שעה”.
ויעל אמרה בקריצה: “אמא שלנו מרשה עוד שעתיים”. רצינו להשארנעם מרדכי, אמו ואחיו.
כעבור שעה, חזרנו לסנדלרייה של חיים וראינו נעליים מ ה מ מ ו ת!
פרק ו’- ויתור!
הנעליים החדשות שימחו מאד את מרדכי וגברת מזל ברכה אותו. “תתחדש חמודי, אני שמחה בשבילך! שתלך בדרכים ישרות כל הזמן!”.
“תודה אמא, עכשיו גם הנעליים מבורכות!”.
“רוץ, רוץ עם הנעליים המבורכות שלך לישיבה”.
“אני רץ, אני רץ!”
ובדרך אני רואה אישה, בבכי חסר מעצורים! ומרדכי פשוט אומר לה : “אמא של ראובן (שם בדוי), למה את בוכה?” והיא עונה לו : “ראובן לא רוצה ללכת לישיבה כי הנעליים שלו בלויות… מתבייש” התייפחה.
מרדכי פשוט קם ותוך כדי שאומר לה “חכי שנייה, רק רגע.. ” רץ הביתה. אנחנו אחריו בריצה וכשהגענו בלי לחשוב פעמיים, מרדכי,השיל את נעליו ונעל את נעליו הישנות. שם בקופסא את הנעליים החדשות ורץ לאמא של ראובן.
“אמא של ראובן, קחי! נעליים חדשות!”
נדהמנו. הבטנו בשעון-“עברו שעתיים, אנחנו צריכים ללכת”. מרדכי רץ לישיבה מחובק עם ראובן
ופתאום… צעדים מרחוק ו וווושוששש… אנחנו בגשר המיתרים ובתוכינו, אור מיוחד, האור של
הרב מרדכי אליהו.
