כוחה של הכתיבה
מאת טליה ארוך, כיתה ה’2
שרה הייתה ילדה שקטה שאהבה לחלום בהקיץ. היא הייתה ילדה יחידה לשני הורים, ציירים מפורסמים בצרפת. לשרה הייתה מחברת רישומים שבה כתבה סיפורים וחלומות שהיא עצמה חלמה וחשבה עליהם מדי יום ויום.
עכשיו מתחיל הסיפור האמיתי:
במרחק אלפי קילומטרים מפה, גרה שרה עם שני הוריה החביבים בעיירה גרנובל, אי שם בצרפת. שרה למדה בבית ספר לאומנויות וסיימה 3 שנים בהצטיינות. לפני 5 חודשים התחילה את שנתה הרביעית.
שרה מעטה לישון בלילות. היא כתבה סיפורים ורישומים ולא יכלה להפסיק. היא חשבה שזה כל עולמה, הכתיבה, וכל הזמן עולה המחשבה: “מה הייתי עושה בלי הכתיבה?”.
חדרה של שרה התמלא בציורים שהוריה ציירו לה וחלקם היו ציורים שלה עצמה.
אבל החלק הכי חשוב ששכחתי לספר הוא שלשרה יש עיוות בפנים. היא נראה שונה מכולם; האוזניים שלה קטנות מאוד והעיניים צרות מאוד, ללא ריסים וגבות. שרה מעולם לא הכניסה לראשה שהיא מכוערת, מוזרה או פשוט זרה. חבריה לכיתה אוהבים את מראה של שרה ואף מדי יום מחמיאים לה.
הכי הכי מכל אהבה שרה ללכת לים, שם כתבה את רוב סיפוריה. “הים נותן לי השראה לרוב סיפורי”, חושבת שרה בליבה. כשהיא פורשת שמיכה על החול, שמה עליה את מחברת הרישומים, בקבוק מים סגלגל ואת הצדפה שאבא נתן לה כשחלתה – שרה מחלימה מפוליו.
היא הייתה חולה כשנתיים וחצי וכתוצאה מכך רגליה שותקו. כעת היא מתניידת בעזרת קביים אך היא בתהליך שיקום שרק הולך ומשתפר. בשיא המחלה אביה נתן לה צדפה בגודל בינוני בצבע שמנת ומאז היא הולכת עם שרה לכל מקום. כאשר שרה מתחילה לכתוב היא מרגישה ששערה מנופף ושכל גופה משוחרר ומוכן לשבת מול חוף הים ולכתוב מאות סיפורים.
אמא של שרה נוהגת ללכת עימה לים. היא נהנית לראות את בתה בת ה-14 מביעה רגשות בתוך מחברת, שהיא עצמה הביאה לשרה ביום הולדתה ה-11.
במשך כל זמן המחלה, שרה כתבה בחלק מסומן במחברת הרישומים על חייה, שוכבת במיטה כאובה כולה ורוצה לחזור להיות אותה ילדה חרוצה ונחושה שהייתה לפני שחלתה. מדי ערב, קוראת שרה את הרישומים בחלק הזה ונזכרת מה עזר לה להתמודד עם הכאב – הכתיבה.
