אני שיר ואני רוצה לספר לכם על החלטה אמיצה שקיבלתי בשבוע שעבר.
הכל התחיל כשיום אחד אמא ואבא שלי סיפרו לנו שהם נוסעים לחופשה זוגית בתל אביב. אחותי הקטנה, נטע, ישר שאלה אם אפשר להצטרף ואמא ואבא צחקו ואמרו אולי בפעם אחרת. הם פנו אלי ושאלו האם זה בסדר מצידי לשמור על הבית ואחיי הקטנים בזמן שאנחנו לא נמצאים.
בזמן שאני חושבת מה לענות להורי, נועם, אחי הקטן ראה שאני מתלבטת ולכן החליט לעודד אותי להסכים לבקשת ההורים. למרות שקצת פחדתי להישאר לשמור לבד, הקשבתי לעידוד של נועם שאמר שאני מסוגלת והסכמתי. אבא ואמא שמחו ומאוד פרגנו לי על ההחלטה האמיצה. אולי אתם לא מבינים למה זו החלטה ממש אמיצה עבורי ולמה פחדתי להסכים. אני גרה בבית גדול מאוד בחיפה, עם המון כניסות וקומות אבל הכי מפחיד בבית שלי זה המרתף החשוך שתמיד מרגיש שהוא רדוף רוחות רפאים. כבר היה מאוחר והייתי צריכה ללכת לישון.
בבוקר למחרת נפרדנו מההורים ואני נשארתי לשמור על אחיי הקטנים. היום עבר בטוב והתחלתי להכין ארוחת ערב. כעבור זמן אחותי הקטנה, נטע, שברה כוס זכוכית שהתנפצה על כל הרצפה. נבהלתי מאוד כי ידעתי שהמטאטא נמצא למטה במרתף.
אז מיד התקשרתי לאמא שלי והיא כמובן לא היתה זמינה. חשבתי גם ללכת לשכנים שלי אבל כבר היה מאוחר בלילה ולא רציתי לעבור בסמטה החשוכה שיש בינינו. החלטתי לנסות להתגבר על הפחד ולרדת למרתף. ירדתי לאט לאט, שתי מדרגות ואז שמעתי קול מפחיד ומשונה וישר עליתי למעלה בחזרה. כשעליתי ראיתי שכל הרצפה מלאה זכוכיות וזה ממש סכנה לאחיי הקטנים.
החלטתי לשתף את נועם בבעיה שלנו ולנסות לקבל ממנו עזרה. הבעיה היא שגם נועם ממש פוחד לרדת למרתף אבל החלטנו לנסות שוב פעם, הפעם ביחד. התחלנו לרדת, שתי מדרגות ולפתע ראינו צל חולף שהפחיד אותנו מאוד ועלינו בריצה בחזרה למעלה. זה השלב שכבר חשבתי לוותר, אבל אז נזכרתי שהייתי ילדה אבא תמיד הקריא לי סיפור על ילד שפוחד ואז הוא מוצא כדור אומץ וכל פעם שהוא מפחד הוא בולע את הכדור. ניסיתי לחשוב מה יהיה כדור האומץ שלי? מה יתן לי את האומץ לרדת למרתף?
נזכרתי כמה אבא ואמא שמחו לצאת לחופשה הזו וסמכו עלי בהשגחה על אחיי הקטנים והחלטתי שאני יורדת למרתף ולא מאכזבת אותם. ישר קראתי לנועם ואמרתי לו שיביא את כל הפנסים שיש לנו בבית ואת כל החרבות משחק שלו. נועם שמח על ההזדמנות ותוך כמה דקות כבר ארגנו את כל הציוד. כל אחד מאיתנו החזיק שני פנסים וחרבות. ירדנו לאט לאט למרתף, מדרגה מדרגה עד שהגענו למדרגה האחרונה ושמה נתקלנו בקורי עכביש דביקים ומסריחים. רציתי מאוד לעלות בחזרה ולשטוף את הפנים אבל לא ויתרתי ונזכרתי בכדור האומץ מהסיפור של אבא. הארנו את הדרך עם הפנסים עד שמצאנו את מתג האור. הדלקנו את האור וראינו שהמרתף דווקא לא כך כך מפחיד כמו שחשבנו ואפילו קצת מסודר. כשרצינו לעלות בחזרה פתאום התגלתה לנו דלת נוספת שבכלל לא ידענו שהיא שם. נועם רצה לעלות בחזרה ולא לפתוח את הדלת, אבל אני אמרתי לו שהוא כדור האומץ שלי ושאם הוא יבוא איתי נוכל לפתוח את הדלת. החזקנו חזק את החרבות שלנו ופתחנו לאט לאט את הדלת. הדלקנו את האור ולפתע ראינו ארגז מתנות מיוחד. הבנו שזה כנראה המתנות שההורים קנו לנו לכבוד חנוכה שמתקרב. החלטנו להשאיר את המתנות סגורות ולשמור לנו על ההפתעה לחנוכה. הרגשנו אמיצים מאוד ושמחים שהצלחנו לרדת למרתף. מרוב התרגשות שכחנו לקחת איתנו את המטאטא למעלה. בפעם הבאה כבר ירדנו בקלות ללא פחד ולקחנו את המטאטא.
למחרת כשההורים שלי חזרו, סיפרנו להם את כל הסיפור והם אמרנו לי: שיר מתוקה, אנחנו גאים בך כל כך- את כדור האומץ שלנו!
