שם הסיפור: יתומה בסתר
שם התלמיד: בניה מעין
הכיתה: ה’1
שם מחנך: הרב אליהו בראשי
שם בית הספר. תתמ”ד נעם חומת שמואל
שמי בניה מעין ואני גר ברחוב נחמה ליבוביץ’ בשכונת הר חומה שבירושלים, לכן אני מתעניין בנחמה ליבוביץ’ ומאוד רציתי לכתוב עליה סיפור. הסיפור הזה מבוסס בחלקו על סיפור שמספרת מאירה ווידנפלד ביין בספר “סיפורי נחמה” שערכה לאה אברמוביץ’.
יתומה בסתר
“איך קוראים לאבא שלך?” שאלה אותי המורה נחמה.
לא עניתי, למה שאני אענה אם אבא שלי מת? אוף! למה לכל החברות שלי יש אבא ואמא רגילים ולי אין אבא, ואמא שלי היא אפילו לא יהודיה? נמאס לי שהרבה אנשים שואלים אותי איפה אבא שלי! אפילו פעם אחת כשעברתי את הכביש בדרך לא חוקית, שוטר בריטי תפס אותי, צעק עלי ושאל אותי איפה אבא שלי כדי לדווח לו על כך.
אני מרגישה שכל החברות שלי הן כמו עציץ פורח ורק אני כמו עציץ נובל, לכולן יש אבא ואמא יהודים, הם מדברים עברית והם יודעים לתפקד טוב כהורים. בנוסף, לחברות שלי יש בית נורמלי דתי, עם אחים ואחיות וגם יש להם כסף כדי להחזיק את הבית.
תמיד אני מנסה להתרחק מאנשים ולהרחיק את הזהות שלי ואת הבית שלי. אני לא רוצה שאנשים ידעו שאני יתומה כי זה מבייש אותי. גם החברות שלי אף פעם לא ראו את הבית שלי אלא הייתי איתם רק במרפסת. אחרי שאבא שלי נפטר היינו מאוד עניים ולכן נאלצנו להשכיר את החדרים בבית שלנו לחיילים מהצבא של פולין. הם מילאו את כל הבית שלנו בצלבים ושרשראות לתפילה שלהם.
יום אחד הגיעה הנחמה. המורה נחמה רצתה להגיד לי משהו שאני אמסור לתלמידות בכיתה. היא הגיעה לביתי שהיה קרוב לסמינר והיא ראתה את החיילים הפולניים ואת אמא שלי. מהר מאוד היא הבינה את המצב שלי ולמה אני מנסה להסתיר את הזהות שלי, את ביתי ואת אמי. מיד המורה בחכמתה רקמה תוכנית. היא ספרה לאמא שלי איזה תלמידה טובה אני ואיזה כח יש לי. לאחר מכן היא פתחה בשיחה אישית: “את יודעת שאין לי ילדים וכנראה שלא יהיו לי ילדים. עוד לא התייעצתי עם בעלי אך אני רוצה להציע לך משהו. אני רוצה לאמץ את הבת שלך. אני אעשה לה חיים יותר טובים. החיים שלהם היא ציפתה”.
אינני יודעת מה אמי חשבה באותו רגע. היה נראה לי שהיא נבהלה ונעלבה מכך שהמורה חושבת שהיא אמא לא מספיק טובה ושהיא לא תסכים. אך לשמחתי טעיתי. אמי אמרה למורה שהיא תשאל אותי וההחלטה תהיה שלי.
כשהגעתי הביתה וגיליתי שהמורה האהובה עלי היתה בביתי, כמעט התעלפתי. הסוד שלי התגלה. כששמעתי את הצעתה מאוד נעלבתי, בעיקר על אמא שלי שהיא לא מצליחה לתפקד כהורה. במשך שלושה ימים לא חזרתי לסמינר. לא יכולתי להסתכל על נחמה ובטח לא לדבר איתה. הייתי כל כך עסוקה בעלבון שלא שמתי לב לתוצאות הטובות וליתרונות.
הימים חלפו בלי ששמעתי ממנה מילה אחת בנושא ולאט לאט היחס ביננו חזר לקדמותו. אני המשכתי להיות תלמידה אהובה שלה והיא הייתה לי המורה הכי טובה כל ימי חיי.
כעבור תקופה לא ארוכה הבנתי שזו היתה הישועה של החיים שלי. מאז יש לי בית נורמלי, אני חיה חיים טובים ועם משפחה דתייה. מדי פעם אני הולכת לאמא שלי ומספרת לה איך מתקדמים החיים שלי. אמא שלי תמיד שמחה לדעת במה אני משתפרת.
עכשיו אני מרגישה שאני מתחילה לפרוח בזכות המורה האהובה עלי, המורה נחמה.
סוף
