הצעידה במסדרונות בית החולים הפכה קבועה, השינה שם כבר הייתה חוויה, והצוות שם כבר נהיו חברים.
“בארי, היום אל תלך למגרש אחרי הלימודים. יש לך היום טיפול בבית החולים; תהיה שם יומיים.” אמורה אמא, רגע לפני שירדתי מהאוטו. “שוב?” רטנתי. עם כל הכיף של להפסיד ימי לימודים-למה בבית חולים? זה המקום הכי מדכא, ואומר לכם מישהו שיודע את זה ממקור ראשון. “אל תתלונן!” נזפה אמא. “אתה יודע כמה אנשים היו עושים הכל כדי לקבל טיפול שיקל על הסכרת? ממש חבל שאתה לא מעריך, (וחוץ מזה, אתה גרמת לזה. מי אוכל חמצוצים לארוחת בוקר? מי, תגיד לי? אז אל תתפלא שיש לך סכרת.) עכשיו רוץ לכיתה, כבר שמונה וחצי! איחרת כבר.” חתמה אמא את השיחה הזעופה ונעלמה ממגרש החנייה. הלכתי לכיתה בעצבנות, איזו בשורה ‘משמחת’ על הבוקר, אה? לדעת שאת היומיים הקרובים תבלה באיזה בית חולים נידח, שלמצוא שם ילד אחד בלבד זה כבר שובר את כל השיאים. כל כולי כעסתי. איזו בשורה זאת להתחיל איתה את היום. עוד לפני שנכנסתי לכיתה ראיתי את עִבְרִי יוצא בסערה מהכיתה, מובל ב’כבוד’ אחרי המורה נטע, לאנגלית, שהיא המורה הכי קשוחה שתלמיד יכול לקבל. אולי בעצם כיף לא לבוא יומיים ולפספס חמש שיעורי אנגלית, אבל גם לפספס אימונים להצגת פורים ובמקום זה לבלות במקום ששם אנשים מתים מידי שעה. עברי שם לב אלי ורץ לכיווני. “בשעה טוב, כבודו הגיע! למה איחרת? בטעות זרקתי מחק על חברון, לא בכוונה, כמובן. השאלתי ממנו מחק, וצריך להחזיר, לא?” חייך בשובבות. “קיצר, המורה התעצבנה ולקחה אותי למנהל. אתה חייב ל-” “מה-זה-צריך-להיות-?!” קטעה אותו פתאום המורה נטע. “אני לא מאמינה! גם מאחר וגם מדבר?! בוא איתי גם למנהל… עם התיק,” הדגישה בתום הצעקות. יו, איזה יום רע! המורה נכנסה לחדר המנהל והשאירה אותי ואת עברי בחוץ. “אז מה נשמע,” שאל אותי כשהמורה נעלמה בחדרו של המנהל. “אל תשאל, יומיים יש לי טיפולים בבית חולים. עם זריקות, בדיקות דם, וכל זה…אוף איזה באסה,” שקעתי באבלי הפרטי. “מסכן,” נאנח עברי. “סבא וסבתא שלי באים מחר לבקר. ס’תכל, רבתי היום בבוקר עם מעוזיה, הוא לא הסכים שאדליק את האור… חצוף. הוא קצת הגזים, חושב שהוא אבא שלי, וכל זה כשהוא לא גדול ממני יותר משנה, כן? נשרטו לי הלחיים. הדבר האחרון שאני צריך שעוד יצבטו לי בלחיים ויגידו שאני ילד סוכר,” נאנח שוב עברי. כנראה החליט לשחנ”ש. “אני ילד סוכר,” הכרזתי בצחוק. מאז שגילו לי סכרת עברי צוחק שאני ילד סוכר. “כן,” צחק עברי. ראשה של המורה נטע הציץ מחד המנהל. ” עברי, תיכנס בבקשה,” אמרה. “בהצלחה, ילד סוכר.” חייכתי לעברי. “אתה בעצמך,” חייך וקרץ לי, רגע לפני שנבלע בחדר המנהל.
“כל הכבוד. להיום נגמרו הטיפולים, תחזור לחדר שלך. ערב טוב.” אמרה האחות הג’ינג’ית. הלכתי במסדרון בחזרה לחדר. בפתח החדר עמד הרופא: “מה עוד טיפולים היום?” שאלתי בכעס. כמה טיפולים אפשר לעשות ביום אחד!? “לא, אל תדאג. אני גמרתי לטפל בילד חדש שמצטרף לחדר. אתה מוזמן להכי אותו.” אמר הרופא. “יו, מי זה?” התלהבתי. “איך קוראים לו?” אל תחשבו שאני מתלהב כמו ילד קטן שנותנים לו סוכריה, פשוט למצוא ילד בבית החולים זה חסר סיכוי. הסטתי את הווילון-“עברי! מה אתה עושה כאן?!” צרחתי בתדהמה. “גם אני ילד סוכר,” אמר עברי.
