ילד הניסים

סיפור משפחתי אמיתי

סחה לי סבתא רחל כאשר ביקרה בביתנו, “אני רוצה לספר לך את סיפורו המופלא של אחי פול”, אמרה סבתא. “הסיפור התחיל כך…”

שנת 1943

“באחת הדירות בגטו סורוקה ברומניה, הצטופפו כשבע משפחות. הם חיו בצפיפות רבה. אמנם היה להם אוכל אבל הצפיפות והמחלות היו הנוראות מכל. הסיפור שלנו נוגע במיוחד למשפחת בריף ולילדם פול. אביהם בדרך כלל לא היה בבית, מכיוון שהלך לעבוד, כדי שיהיה להם קצת אוכל או שהיה במחנה העבודה. יום אחד, כאשר אביהם לא היה בבית הגיעה קבוצה של חיילים רומנים, {בתקופת השואה, הרומנים שיתפו פעולה עם הנאצים יימח שמם} שקראו לכל תושבי הבניין להתאסף בחצר הבניין. כל תושבי הבניין שקשקו מפחד. היה די צפוי שהם יירו בכולם אחד אחד. פול בריף בן השנתיים לא כל כך הבין מה קורה, אבל הוא שם לב למתח ולפחד. הוא ירד אל החצר כמו כולם וראה את קבוצת החיילים הרומנים. כל תושבי הבניין עמדו בשורה בחצר והמתינו לשמוע מה יאמר מפקד הפלוגה הרומנית. פול, שאביו שירת  בצבא הרומני, התבלבל וחשב את המפקד לאביו בגלל מדי הצבא שלבש. הוא רץ אל המפקד כשהוא צועק “אבא, אבא” הוא חיבק את המפקד בחושבו אותו לאביו. הוא המשיך לחבק את “אביו” כשהוא צועק “אבא אבא” ולא הפסיק עד שנרתע ממגעם הקר של כפתורי המתכת. פול פרץ בבכי מבוהל וצרח צרחות שלא מן העולם הזה. דיירי הבניין הביטו במתח וציפו לראות, מה יקרה?…            המפקד העלה את הרובה אל מול מצחו של פול כיוון ו…- לא ירה. הוא העביר את ידיו בשערו הבלונדיני המתולתל של פול והביט אל תוך עיניו הכחולות והעמוקות לאין שיעור, כשהוא בוכה חרישית. “הוא נראה כמו האנס שלי” לחש המפקד. “לפני כמה שנים היה לי בן שקראו לו האנס והילד הזה נראה בדיוק כמוהו.” אמר המפקד. לפתע התעשת ואמר לחייליו “בבניין הזה ובכל דייריו אל תגעו, ותדאגו שגם אף אחד אחר לא יגע בהם”. מאז דיירי הבניין לא קראו לו יותר פול. קראו לו בשם שראוי לשמו – “ילד הניסים”.

“וואו סבתא, הסיפור הזה באמת אמיתי ?” שאלתי.  “בודאי שהוא אמיתי, אחי פול גר היום באמריקה נוכל לשוחח איתו ולשמוע ממנו את סיפורו”.