ילדות במלחמה

ילדות במלחמה

שלום, קוראים לי הראל, אני בן 12, הייתי גר בשדרות, אבל עכשיו אני "גר" במלון בנתניה.
לספר לכם למה אני במלון?
אוקיי, אז אני ההורים שלי ואחי הקטן, עד אותו זמן שהמחבלים נכנסו לנו לעיר, היינו
במיטות.
הכל התחיל בשעה 6:30 בבוקר שבת שמחת תורה.
תיכננו שאני ואבא נלך ב 7:30 לתפילה, ואמא ואחי הקטן יבואו ב 9:20 להקפות.
כפי שאתם יודעים זה לא התקיים.
בשש וחצי התחילו אזעקות ונכנסנו לממ"ד.
היינו די רגילים לאזעקות, כך שלא חשבנו שמשהו נורא עומד לקרות.
אחרי ששמענו הרבה אזעקות, אבא פתח את הטלפון ובדק מה קרה.
כשאבא קרא את החדשות, הוא נבהל וסיפר לאמא בשקט על האסון.
אמא נבהלה גם היא.
אני ואחי נבהלנו שראינו את אבא ואמא ככה, אז שאלנו אותם מה קרה, והם אמרו לנו בשקט
שמחבלים נכנסו לנו לעיר. היה מפחיד לשמוע על זה. לא ידענו מה לעשות.
אבא שהתנדב במד"א אמר שהוא הולך לעזור ולראות אם משהו נפצע.
אבא יצא, ואמא אמרה לנו להגיד פרקי תהילים.
התחלנו להתפלל בשקט. שמענו מבחוץ יריות. שמענו אנשים זועקים: "הצילו!!! מחבלים
נכנסו לי לבית!!".
ואז, פתאום שמענו מחבלים בתוך הבית שלנו. נבהלנו. לא ידענו מה לעשות, החזקנו את
הידית של הממ"ד והתפללנו שהם לא יצליחו להיכנס.
הם הגיעו לממ"ד, ניסו לפתוח אבל לא הצליחו. תקשיבו, אני לא כזה חזק וגם אחי ואמא שלי
לא, אז אני לא יודע איך הם לא הצליחו להיכנס.

הם ירו על הדלת, ניסו לפרוץ אותה בכל דרך אפשרית, אבל הדלת לא נפרצה. הם הפעילו
פצצה אבל הדלת עדיין לא נפרצה.
אנחנו בינתיים ניסינו לפתוח את החלון שבממ"ד, כדי לצאת החוצה, ולברוח.
הצלחנו לפתוח את החלון וראינו הרבה מחבלים נוסעים בג'יפים גדולים. היו להם אר פי ג'י,
מקלעים, ופצצות. ראינו ממולנו את הבית של השכנים כולו הרוס, ולא ידענו אם השכנים חיים
או לא. הצלחנו לצאת בשקט החוצה, והתחבאנו בתוך שיח גדול שהיה לנו בגינה.
חיכינו שם ממש הרבה זמן. לאחר יותר מעשר שעות, ראינו מתנדבי זק"א הולכים לכיוון
שלנו. צעקנו אליהם. הם הגיעו אלינו ושאלו אם אנחנו בסדר, והעלו אותנו למכונית שלהם.
הם לקחו אותנו לבית חולים. בדרך הסתכלתי בחלון וראיתי מראות מזעזעים. הורדתי מהר
את הראש. לא רציתי לראות את כל הזוועה שבחוץ.
הגענו לבית חולים וראינו הרבה אנשים פצועים מחכים שם.
נכנסנו לחדר שם בדקו אותנו וראו שהכל בסדר. בינתיים נתנו לנו לאכול ולשתות.
במוצאי החג, אמא התקשרה לאבא. הוא ענה לה ואמר שהוא בקיבוץ בארי, עם עוד כמה
לוחמים ושיש עדיין לחימה.
אחרי שידענו שאבא חי, פינו אותנו למלון בנתניה עם עוד מפונים. היו שם הרבה מפונים
מהעיר שלנו. היה כיף לדעת שחברים מהכיתה שלי יהיו איתי במלון.
המלון ממש יוקרתי, ובדרך כלל אני אוהב לצאת לחופשות בבתי מלון. אבל הפעם הייתי
מוותר על זה… נכנסנו לחדר שהקצו לנו, והלכנו מייד לישון כי היינו מאוד עייפים. עם זאת,
לא נרדמתי מייד, ממש דאגתי לאבא שלי.
למחרת, אבא הצטרף אלינו, וכל כך שמחתי שהוא איתנו.
אנשים הגיעו לשמח אותנו, תרמו לנו הרבה אוכל, היה כיף, אבל הייתי מעדיף להיות בבית
במקום במלון. יותר נוח להיות במקום שאתה מכיר ואוהב.
אני ממש רוצה לחזור הביתה.
אני מתפלל שנחזור בקרוב הביתה, שהחיילים שלנו יחזרו מהחזית בריאים ושלמים,
שהחטופים שלנו יחזרו בשלום במהרה, שהאחדות שיש עכשיו תישאר, ושננצח במלחמה.

יחד ננצח!!!!!!!!!
עם ישראל חי!!!!!!!!!!!